בס"ד האם משה נולד לגדולות או בחר נכון בבחירות?
בפרשת שמות אנו מתוודעים לראשונה בתורה למשה רבנו. החל מלידתו, ימי נעוריו ועד לעמידתו בפני פרעה וקריאתו "שלח את עמי", והוא כבר בן שמונים שנה. משה רבנו מלבד היותו גדול הנביאים וענו גדול, היה מגדולי המנהיגים שקמו לעם ישראל אם לא הגדול ביותר. התבוננות במסופר עליו יכול ללמדנו על גדילת מנהיגים, על השגחה ובחירה בדרך להצלחה ואולי גם לתת לנו כיוון לקראת הבחירות הקרבות.
מחד אנו רואים שמשמים כוונו את הדברים ויעדו את משה רבנו לגדולה. עמרם אביו של משה היה מהמנהיגים הבולטים של העם במצרים ולא בכדי כל ילדי עמרם ויוכבד: מרים, אהרן ומשה זכו להנהגת האומה בימי המדבר, כך שמשה נולד ל"משפחה הנכונה". בנוסף, ההשגחה העליונה גלגלה אותו לבית פרעה בהיותו תינוק וכך הוא זכה לראות גינוני מלכות ובטח גם להשכלה רחבה וכיוצא בזה. אחר כך גלגלה אותו ההשגחה לביתו של יתרו, שהיה מנהיג גדול, ובסופו של דבר גם זכה משה לקבל נבואה והוראה מאת ה' להנהיג את האומה ולהוציא את בנ"י ממצרים. אפשר לומר בצורה בוטה שרק מי שמשמים יעדו אותו להיות משה רבנו יוכל להיות כזה.
אבל מענין שהרמב"ם, (שאגב שמו משה, והוא המשה הראשון שידוע לנו בעם ישראל שחי אחרי משה רבנו, למרות שעברו כאלפיים שנה ביניהם!) דוקא כותב: כָּל אָדָם רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ רָשָׁע כְּיָרָבְעָם אוֹ חָכָם אוֹ סָכָל אוֹ רַחֲמָן אוֹ אַכְזָרִי אוֹ כִּילַי אוֹ שׁוּעַ וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת. וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּכְפֵּהוּ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ נוֹטֶה לְאֵי זוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אָמַר (איכה ג לח( "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב". כְּלוֹמַר אֵין הַבּוֹרֵא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת טוֹב וְלֹא לִהְיוֹת רַע.
לעומת הרמב"ם נודעת אמירתו של החסיד המיוחד ר' זושא מאניפולי, ממנהיגי החסידים בדור שאחרי הבעל שם טוב:
"בעולם הבא לא ישאלוני: 'מדוע לא היית משה רבנו?'
אלא ישאלו – 'מדוע לא היית זושא?'
טוב, ר' זושא לא בא לחלוק על הרמב"ם והרמב"ם לא בא לומר שאנו יכולים להיות משה רבנו. אבל הרמב"ם בא לומר שכל אחד יכול להיות צדיק כמשה. ור' זושא בא לומר שהאתגר שלנו הינו לחיות את החיים שלנו בצורה המיטבית, לממש את כישרונותינו ויעודנו בעולם. ובכן משה רבנו אמנם נולד למשפחה הנכונה, וגדל בארמון, אבל ללא עמידה בניסיונות הרבים שהוא עבר וללא הבחירות הנכונות שלו הוא לא היה מי שהיה
ואנו כנראה גם לא היינו שומעים עליו כלום. לכל אחד ה' שולח את הניסיונות המדויקים שיביאו אותו להיות מי שהוא נועד להיות. כך משה רבנו "במקרה" כשיוצא לראות את אחיו, רואה איש מצרי מכה איש עברי. האם הוא יתעלם וימשיך הלאה בדרכו? להפסיד את כל מנעמי הארמון בגלל איזה עוול? ולמחרת שוב ניסיון, רואה שני עברים ניצים. למה להיכנס למריבות לא שלך, הרבה יותר קל לעצום עיניים ולהמשיך. אבל משה לא עוצם עיניים. ואחר כך משה נחשף לעוול שנעשה בין הגויים, רועים המגרשים מהבאר את הרועות, אתה רוצה להתערב בכל רע שנעשה בעולם?! כבר שילמת מחיר כבד על זה שלא שמרת את הידיים שלך בכיסים בעבר, ומשה לא שותק! בחז"ל מתוארים לנו עוד ניסיונות שהוא עבר ברעיית צאן יתרו, הם חשפו את דאגתו וחמלתו לאחרון הטלאים. גם כשה' אומר למשה שהוא רוצה לשלוח אותו למצרים להוציא את בני ישראל, נכון שיש כאן התערבות אלוהית חזקה, אבל גם בחירה של משה כיצד להגיב לזה. דוקא כשמשה עונה לה' "שלח נא ביד תשלח" הוא זוכה לעמוד בניסיון. זהו מנהיג אמיתי. כשמשה כבר מגיע למצרים, עומד לפני פרעה וקורא לו להוציא את ישראל ממצרים, ופרעה מחמיר את הדרישות מהעבדים, זה לא מבחן? זהו ניסיון גדול מאוד למשה, וכך מניסיון למשנהו משה הולך ומתגדל ובונה את מנהיגותו.
אז מה למדנו מהסיפור? לכולנו ישנה זכות בחירה להיות צדיקים. כולנו עוברים ניסיונות מדויקים לפי מה שאנו מיועדים להיות בחיים. וגם למדנו מהסיפור מה חשוב שיהיה למנהיגים, בחירות זו לא הצגה בתיאטרון, אנו צריכים לדעת במה אותם מנהיגים מאמינים, רוצים לקבל מהמפלגות מצע ערכי ברור, לשמוע את החזון שלהם, לראות התמסרות ודאגה לכל שכבות החברה. אנו רוצים מנהיגים ישרי דרך שעומדים בדיבורם ובאים לשרת את העם. מנהיגים יראי א-לוהים שיודעים שבסוף כולם לבית המשפט מגיעים.
שבת שלום בעז מלט
בפרשת שמות אנו מתוודעים לראשונה בתורה למשה רבנו. החל מלידתו, ימי נעוריו ועד לעמידתו בפני פרעה וקריאתו "שלח את עמי", והוא כבר בן שמונים שנה. משה רבנו מלבד היותו גדול הנביאים וענו גדול, היה מגדולי המנהיגים שקמו לעם ישראל אם לא הגדול ביותר. התבוננות במסופר עליו יכול ללמדנו על גדילת מנהיגים, על השגחה ובחירה בדרך להצלחה ואולי גם לתת לנו כיוון לקראת הבחירות הקרבות.
מחד אנו רואים שמשמים כוונו את הדברים ויעדו את משה רבנו לגדולה. עמרם אביו של משה היה מהמנהיגים הבולטים של העם במצרים ולא בכדי כל ילדי עמרם ויוכבד: מרים, אהרן ומשה זכו להנהגת האומה בימי המדבר, כך שמשה נולד ל"משפחה הנכונה". בנוסף, ההשגחה העליונה גלגלה אותו לבית פרעה בהיותו תינוק וכך הוא זכה לראות גינוני מלכות ובטח גם להשכלה רחבה וכיוצא בזה. אחר כך גלגלה אותו ההשגחה לביתו של יתרו, שהיה מנהיג גדול, ובסופו של דבר גם זכה משה לקבל נבואה והוראה מאת ה' להנהיג את האומה ולהוציא את בנ"י ממצרים. אפשר לומר בצורה בוטה שרק מי שמשמים יעדו אותו להיות משה רבנו יוכל להיות כזה.
אבל מענין שהרמב"ם, (שאגב שמו משה, והוא המשה הראשון שידוע לנו בעם ישראל שחי אחרי משה רבנו, למרות שעברו כאלפיים שנה ביניהם!) דוקא כותב: כָּל אָדָם רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ רָשָׁע כְּיָרָבְעָם אוֹ חָכָם אוֹ סָכָל אוֹ רַחֲמָן אוֹ אַכְזָרִי אוֹ כִּילַי אוֹ שׁוּעַ וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת. וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּכְפֵּהוּ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ נוֹטֶה לְאֵי זוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אָמַר (איכה ג לח( "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב". כְּלוֹמַר אֵין הַבּוֹרֵא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת טוֹב וְלֹא לִהְיוֹת רַע.
לעומת הרמב"ם נודעת אמירתו של החסיד המיוחד ר' זושא מאניפולי, ממנהיגי החסידים בדור שאחרי הבעל שם טוב:
"בעולם הבא לא ישאלוני: 'מדוע לא היית משה רבנו?'
אלא ישאלו – 'מדוע לא היית זושא?'
טוב, ר' זושא לא בא לחלוק על הרמב"ם והרמב"ם לא בא לומר שאנו יכולים להיות משה רבנו. אבל הרמב"ם בא לומר שכל אחד יכול להיות צדיק כמשה. ור' זושא בא לומר שהאתגר שלנו הינו לחיות את החיים שלנו בצורה המיטבית, לממש את כישרונותינו ויעודנו בעולם. ובכן משה רבנו אמנם נולד למשפחה הנכונה, וגדל בארמון, אבל ללא עמידה בניסיונות הרבים שהוא עבר וללא הבחירות הנכונות שלו הוא לא היה מי שהיה
ואנו כנראה גם לא היינו שומעים עליו כלום. לכל אחד ה' שולח את הניסיונות המדויקים שיביאו אותו להיות מי שהוא נועד להיות. כך משה רבנו "במקרה" כשיוצא לראות את אחיו, רואה איש מצרי מכה איש עברי. האם הוא יתעלם וימשיך הלאה בדרכו? להפסיד את כל מנעמי הארמון בגלל איזה עוול? ולמחרת שוב ניסיון, רואה שני עברים ניצים. למה להיכנס למריבות לא שלך, הרבה יותר קל לעצום עיניים ולהמשיך. אבל משה לא עוצם עיניים. ואחר כך משה נחשף לעוול שנעשה בין הגויים, רועים המגרשים מהבאר את הרועות, אתה רוצה להתערב בכל רע שנעשה בעולם?! כבר שילמת מחיר כבד על זה שלא שמרת את הידיים שלך בכיסים בעבר, ומשה לא שותק! בחז"ל מתוארים לנו עוד ניסיונות שהוא עבר ברעיית צאן יתרו, הם חשפו את דאגתו וחמלתו לאחרון הטלאים. גם כשה' אומר למשה שהוא רוצה לשלוח אותו למצרים להוציא את בני ישראל, נכון שיש כאן התערבות אלוהית חזקה, אבל גם בחירה של משה כיצד להגיב לזה. דוקא כשמשה עונה לה' "שלח נא ביד תשלח" הוא זוכה לעמוד בניסיון. זהו מנהיג אמיתי. כשמשה כבר מגיע למצרים, עומד לפני פרעה וקורא לו להוציא את ישראל ממצרים, ופרעה מחמיר את הדרישות מהעבדים, זה לא מבחן? זהו ניסיון גדול מאוד למשה, וכך מניסיון למשנהו משה הולך ומתגדל ובונה את מנהיגותו.
אז מה למדנו מהסיפור? לכולנו ישנה זכות בחירה להיות צדיקים. כולנו עוברים ניסיונות מדויקים לפי מה שאנו מיועדים להיות בחיים. וגם למדנו מהסיפור מה חשוב שיהיה למנהיגים, בחירות זו לא הצגה בתיאטרון, אנו צריכים לדעת במה אותם מנהיגים מאמינים, רוצים לקבל מהמפלגות מצע ערכי ברור, לשמוע את החזון שלהם, לראות התמסרות ודאגה לכל שכבות החברה. אנו רוצים מנהיגים ישרי דרך שעומדים בדיבורם ובאים לשרת את העם. מנהיגים יראי א-לוהים שיודעים שבסוף כולם לבית המשפט מגיעים.
שבת שלום בעז מלט
בס"ד לפרשת שמות התשפ"ב
עם ישראל נאנק במצרים, הלך ושקע בשעבוד המר,הלך ואיבד צלם ישראל. כל יום שעבר החמיר את המצב והסיכוי לצאת מהגלות נראה ממש לא פשוט. למרות זאת חל מפנה, והחלה התעוררות בישראל בעקבותיה צמחה הישועה. מהי נקודת המפנה? כיצד זה קרה?
לפעמים אדם שוקע בצרות, מיום ליום המצב הולך ומחריף, הייאוש הולך וכובש כל חלקה טובה, מהי נקודת המפנה שממנה הוא יוכל להתחיל לעלות ולצאת מהבוץ? כיצד ניתן לייצר את המפנה המיוחל?
מובא בפרשה: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמׇת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱ-לֹהִים מִן־הָעֲבֹדָה׃
מותו של מלך מצרים הביא את בני ישראל להיאנח, אנחה זו בעצם מהווה את נקודת המפנה. אין כאן עדין דבור, פרוט והסבר של הכאב, אבל כן תרעומת על המצב. אומר ה 'שפת אמת' בשם אביו: אא"ז ז"ל הגיד טעם אכילת מרור שמה שהי' מר להם הי' קצת גאולה מ"ש וימת מלך מצרים ויאנחו ולכך בא הגאולה. וז"ש מתחת סבלות מצרים שמה שלא היינו יכולים לסובלם הי' גאולה ודפח"ח.(חומש ויקרא,פסח,ב,יב)
ה'ספורנו' מציין שאפילו אין כאן תפילה או תשובה, רק צעקה על אכזריות המצרים וכך כותב: ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. לא בשביל תשובתם ותפלתם, אבל כמקנא על אכזריות המעבידים, כאמרו וגם ראיתי את הלחץ:(ע"כ)
הבנה זו גם יכולה לעזור לנו להבין את הפליאה שעולה בספר שופטים ביחס לבחירת גדעון להושיע את ישראל. מובא שם: וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ יְ-הֹוָה עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כׇּל־זֹאת וְאַיֵּה כׇל־נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ־לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יְ-הֹוָה וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יְ-הֹוָה וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף־מִדְיָן׃
וַיִּפֶן אֵלָיו יְ-הֹוָה וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ׃(שופטים ו,יג-יד) פלא על איזה כוח מדבר ה', כשאומר לגדעון "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה"? על פי מה שהבאנו, עצם ההתמרמרות על המצב, אפילו שהיא באה כתלונה נגד השם, כבר יש בה התחלה והתעוררות לתשועה.
אף 'מי השילוח' הלך בכיוון זה והעמיק בהבנתו, וכך כותב: וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱ-לֹהִים מִן־הָעֲבֹדָה. בכאן מתחלת הישועה, כיון שהיו זועקים מיד ותעל שועתם שהתחילה הישועה, כי עד כאן לא היה בהם שום התעוררות לזעוק ולהתפלל. ומכיון שרצה השי"ת להושיעם התעורר בהם זעקה וזה הוא התחלת הישועה כשאדם מתעורר לזעוק לה'. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ס"ו,כ') ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי, היינו כיון שנמצא בו תפלה מאיר השי"ת חסדו, שמקודם שרוצה השי"ת להושיע אין האדם רואה את החסרון שלו, ואינו יודע כלל מה הוא חסר לו, אבל כשהשי"ת רוצה להושיע מראה לו שורש חסרונו, וממילא יראה כי כל הסתעפות חסרונותיו הם רק משורש הזה, ושולח לו כח תפלה וצעקה להשי"ת ומתחיל להרעיש על זה להשי"ת, ואז השי"ת מאיר לו חסדו.(מי השילוח חלק ב,שמות)
מי השילוח מסכים שהתחלת הישועה נמצאת בזעקה ובחוסר הסכמה עם המצב הקיים. ומוסיף שזה מתנת שמים, יכולתנו לראות החיסרון שיש לנו ומתוך כך לזעוק לה'.
צריך להתבונן בדבר, מה הבעיה שלנו, האם אנו לא רואים את החסרונות? האם אנו כן רואים אבל חושבים שאי אפשר לתקן או להיוושע מהם? האם אנו חושבים שאנו יכולים להיוושע מבלעדי עזרת ה'? האם אנו פשוט חושבים שכך רצון השם שנשאר בחסרונות ולא נצא מהם? המוכנות הנפשית לראות את החסרונות,הגבורה לא להשלים איתם, ומצד שני הענווה שבלעדי עזרת שמים לא נוכל לצאת מהם, והאמונה שבודאי רצון השם שניוושע וניגאל, הם שיעזרו לנו להתחיל את הגאולה.
נקודה נוספת להתבוננות שעולה כאן, הסמיכות בין מות מלך מצרים לתחילת הישועה, "וַיָּמׇת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל". מה הקשר ביניהם? בפשיטות נראה שכל זמן שהוא היה חי, הוא לא נתן להם רגע למנוחה, ולכן גם לא היה להם זמן להאנח, להתרעם ולזעוק. ( ללמדנו שאף לנו לחיינו כה חשוב למקם זמני מנוחה ושקט) ויש מפרשים שהמצרים לא הניחו לישראל לזעוק ולהתפלל, ועכשיו שמת מלך מצרים היו כולם מצווים לזעוק על מות המלך, וכך יכלו בני ישראל לזעוק אל ה' במסוה של זעקה על מות מלך מצרים. אולי מותו של מלך מצרים, נתן איזה ניצוץ תקוה שהמצב יכול להשתנות, היה אות משמים, במיוחד בשל היחס האלילי שהמצרים נתנו למלכם. ואולי דוקא להיפך, הם חיכו כל הזמן למותו של מלך מצרים בתקוה שאחריו יהיה יותר טוב, ובראותם שהמצב רק מחמיר למרות שהתחלף המלך, הם נואשו מתשועה טבעית והשכילו שרק ה' יעזור להם. כך או כך האנחה עצמה שבני ישראל נאנחו בחסדי השם התחילה את הישועה. בדומה לזה לפי אחת הדעות בתלמוד, אסתר המלכה הזמינה למשתה היין עם המלך את המן הרשע, מתוך כוונה שהיהודים שתולים בה את כל תקוותם, יתיאשו ממנה ויפנו אל ה' בתפילה. אולי גם אנו ניוושע מהקורונה כשנתיאש מיכולת החיסונים והבידודים להושיענו ונזעק אל ה' שיסיר מעלינו את המות הזה. אֲנִי אֶל אֱ-לֹהִים אֶקְרָא וַי-הוָה יוֹשִׁיעֵנִי. עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי. פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי. (תהלים נה,יז-יט)
עם ישראל נאנק במצרים, הלך ושקע בשעבוד המר,הלך ואיבד צלם ישראל. כל יום שעבר החמיר את המצב והסיכוי לצאת מהגלות נראה ממש לא פשוט. למרות זאת חל מפנה, והחלה התעוררות בישראל בעקבותיה צמחה הישועה. מהי נקודת המפנה? כיצד זה קרה?
לפעמים אדם שוקע בצרות, מיום ליום המצב הולך ומחריף, הייאוש הולך וכובש כל חלקה טובה, מהי נקודת המפנה שממנה הוא יוכל להתחיל לעלות ולצאת מהבוץ? כיצד ניתן לייצר את המפנה המיוחל?
מובא בפרשה: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמׇת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱ-לֹהִים מִן־הָעֲבֹדָה׃
מותו של מלך מצרים הביא את בני ישראל להיאנח, אנחה זו בעצם מהווה את נקודת המפנה. אין כאן עדין דבור, פרוט והסבר של הכאב, אבל כן תרעומת על המצב. אומר ה 'שפת אמת' בשם אביו: אא"ז ז"ל הגיד טעם אכילת מרור שמה שהי' מר להם הי' קצת גאולה מ"ש וימת מלך מצרים ויאנחו ולכך בא הגאולה. וז"ש מתחת סבלות מצרים שמה שלא היינו יכולים לסובלם הי' גאולה ודפח"ח.(חומש ויקרא,פסח,ב,יב)
ה'ספורנו' מציין שאפילו אין כאן תפילה או תשובה, רק צעקה על אכזריות המצרים וכך כותב: ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. לא בשביל תשובתם ותפלתם, אבל כמקנא על אכזריות המעבידים, כאמרו וגם ראיתי את הלחץ:(ע"כ)
הבנה זו גם יכולה לעזור לנו להבין את הפליאה שעולה בספר שופטים ביחס לבחירת גדעון להושיע את ישראל. מובא שם: וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ יְ-הֹוָה עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כׇּל־זֹאת וְאַיֵּה כׇל־נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ־לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יְ-הֹוָה וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יְ-הֹוָה וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף־מִדְיָן׃
וַיִּפֶן אֵלָיו יְ-הֹוָה וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ׃(שופטים ו,יג-יד) פלא על איזה כוח מדבר ה', כשאומר לגדעון "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה"? על פי מה שהבאנו, עצם ההתמרמרות על המצב, אפילו שהיא באה כתלונה נגד השם, כבר יש בה התחלה והתעוררות לתשועה.
אף 'מי השילוח' הלך בכיוון זה והעמיק בהבנתו, וכך כותב: וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱ-לֹהִים מִן־הָעֲבֹדָה. בכאן מתחלת הישועה, כיון שהיו זועקים מיד ותעל שועתם שהתחילה הישועה, כי עד כאן לא היה בהם שום התעוררות לזעוק ולהתפלל. ומכיון שרצה השי"ת להושיעם התעורר בהם זעקה וזה הוא התחלת הישועה כשאדם מתעורר לזעוק לה'. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ס"ו,כ') ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי, היינו כיון שנמצא בו תפלה מאיר השי"ת חסדו, שמקודם שרוצה השי"ת להושיע אין האדם רואה את החסרון שלו, ואינו יודע כלל מה הוא חסר לו, אבל כשהשי"ת רוצה להושיע מראה לו שורש חסרונו, וממילא יראה כי כל הסתעפות חסרונותיו הם רק משורש הזה, ושולח לו כח תפלה וצעקה להשי"ת ומתחיל להרעיש על זה להשי"ת, ואז השי"ת מאיר לו חסדו.(מי השילוח חלק ב,שמות)
מי השילוח מסכים שהתחלת הישועה נמצאת בזעקה ובחוסר הסכמה עם המצב הקיים. ומוסיף שזה מתנת שמים, יכולתנו לראות החיסרון שיש לנו ומתוך כך לזעוק לה'.
צריך להתבונן בדבר, מה הבעיה שלנו, האם אנו לא רואים את החסרונות? האם אנו כן רואים אבל חושבים שאי אפשר לתקן או להיוושע מהם? האם אנו חושבים שאנו יכולים להיוושע מבלעדי עזרת ה'? האם אנו פשוט חושבים שכך רצון השם שנשאר בחסרונות ולא נצא מהם? המוכנות הנפשית לראות את החסרונות,הגבורה לא להשלים איתם, ומצד שני הענווה שבלעדי עזרת שמים לא נוכל לצאת מהם, והאמונה שבודאי רצון השם שניוושע וניגאל, הם שיעזרו לנו להתחיל את הגאולה.
נקודה נוספת להתבוננות שעולה כאן, הסמיכות בין מות מלך מצרים לתחילת הישועה, "וַיָּמׇת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל". מה הקשר ביניהם? בפשיטות נראה שכל זמן שהוא היה חי, הוא לא נתן להם רגע למנוחה, ולכן גם לא היה להם זמן להאנח, להתרעם ולזעוק. ( ללמדנו שאף לנו לחיינו כה חשוב למקם זמני מנוחה ושקט) ויש מפרשים שהמצרים לא הניחו לישראל לזעוק ולהתפלל, ועכשיו שמת מלך מצרים היו כולם מצווים לזעוק על מות המלך, וכך יכלו בני ישראל לזעוק אל ה' במסוה של זעקה על מות מלך מצרים. אולי מותו של מלך מצרים, נתן איזה ניצוץ תקוה שהמצב יכול להשתנות, היה אות משמים, במיוחד בשל היחס האלילי שהמצרים נתנו למלכם. ואולי דוקא להיפך, הם חיכו כל הזמן למותו של מלך מצרים בתקוה שאחריו יהיה יותר טוב, ובראותם שהמצב רק מחמיר למרות שהתחלף המלך, הם נואשו מתשועה טבעית והשכילו שרק ה' יעזור להם. כך או כך האנחה עצמה שבני ישראל נאנחו בחסדי השם התחילה את הישועה. בדומה לזה לפי אחת הדעות בתלמוד, אסתר המלכה הזמינה למשתה היין עם המלך את המן הרשע, מתוך כוונה שהיהודים שתולים בה את כל תקוותם, יתיאשו ממנה ויפנו אל ה' בתפילה. אולי גם אנו ניוושע מהקורונה כשנתיאש מיכולת החיסונים והבידודים להושיענו ונזעק אל ה' שיסיר מעלינו את המות הזה. אֲנִי אֶל אֱ-לֹהִים אֶקְרָא וַי-הוָה יוֹשִׁיעֵנִי. עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי. פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי. (תהלים נה,יז-יט)
בס"ד לפרשת שמות התשפ"ג
כבר קראתי בעבר לספר שמות הספר של ריה"ל. הסיבה לכך היא שלדעת רבי יהודה הלוי, עיקר הביטחון שלנו באמיתות התורה מבוסס על הזיכרון הלאומי שלנו מימי יציאת מצרים. ספרים אפשר לזייף, סיפורים אישיים גם כן,אבל היסטוריה של אומה אי אפשר. ישנה אימרה קרובה לזה של אברהם לינקולן "אתה יכול לרמות את כל האנשים חלק מהזמן וחלק מהאנשים כל הזמן, אבל אתה לא יכול לרמות את כל האנשים כל הזמן." אבל אם נדייק בדבר יש הבדל בין התזות, ריה"ל לא טען טענה כה גורפת כמו לינקולן, לדעת ריה"ל אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן, אבל לא במה שנוגע להיסטוריה של אבותיהם.
הסיפור ההיסטורי של עם ישראל מראשית הוויתו בארץ מצרים שנחשף בספר שמות, לא רק מחזק בנו את האמונה בה', הוא חושף קומה חדשה בקשר של ריבונו של עולם עם עולמו. לאחר שספר בראשית חשף שתי קומות ראשונות:
קומה א- חשף את ה' כבורא העולם. ממילא לימוד מדעי הטבע מפגיש אותנו עם חכמת הבריאה הפלאית. באמת חכמה אלוהית פלאית נגלית בעולם, אבל זו רק היכרות קרה עם ה'.
קומה ב- הדיבור של ה' עם בני האדם וההשגחה עליהם. לאורך כל ספר בראשית אנו עדים לכך. זו כבר היכרות חמה ואכפתניקית, יש להשם ציפיות מאיתנו בני האדם, הוא מנסה אותנו וגם מתגמל אותנו.
קומה ג- מתחילה להיחשף בספר שמות-התקשרות של ה' עם אומה. השגחה מיוחדת עליה ובחירה בה כסיירת שתוביל את תיקון העולם כולו.
קומה ד- שאף אותה נפגוש בספר שמות תהיה נתינת התורה לאומה והשראת שכינה קבועה בתוכה. כאן מתגלה חידוש גדול בעולם שברמת הצדיקים היחידים לא היה אפשרי, מתן תורה והשראת שכינה קבועה. לעומת תפיסות דתיות המקובלות במקומות שונים בעולם, דתות הטוענות שכדי להשיג השראה וקדושה צריך התנתקות מהציבור, ספר שמות חושף רבדים שונים של שכינה של חיבור ה' לעולם דווקא באמצעות הציבור.
הפרשה פותחת ב "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" הפרשנים שואלים מדוע חוזרת התורה על תיאור בואם של בני ישראל למצרים ועוד מפרטת את שמותם בפסוקים הבאים? התשובה היא, אמנם בספר בראשית פגשנו כבר את הסיפור, אבל שם הוא היה סיפור של יחידים, בני ישראל היו אנשים. כאן אנו מדברים על השבטים המרכיבים את האומה. הספר נקרא שמות. מדוע הוא נקרא כך? רק בגלל שהוא מופיע בתחילת הספר? כידוע שם של דבר מבטא את המהות שלו והיעוד שלו בעולם. ספר שמות בא לחשוף את המהות והייעוד של עם ישראל, ולכן זהו שמו.
נקודה מעניינת בהופעת האומה הישראלית הינה, הראשון שזיהה זאת היה דווקא פרעה מלך מצרים. לעומד מבחוץ וממרחק קל לזהות דברים הרבה יותר בקלות ממי שנמצא בפנים. וכמו שאומר דוד המלך "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְ-הוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה. הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים."(תהלים קכו)
הפעם הראשונה שהתורה מציינת פעולה של האומה כאומה והתיחסות של ה' לכך הינה זו "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמׇת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱ-לֹהִים מִן־הָעֲבֹדָה׃
וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת־נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת־בְּרִיתוֹ אֶת־אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק וְאֶת־יַעֲקֹב׃
וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים׃(שמות ב,כג-כה). ישנן כל מיני אמירות על הבכי הראשון של התינוק כשנולד, שהוא משמח את כולם-הוא מסמן שהילד חי. אבל לא רק זה,הבכי הזה מהווה את תחילת ההתקשרות של התינוק עם אמו. כך זעקת בני ישראל במצרים התחילה את הקשר של ה' יתברך עם האומה. אומר מי השילוח: בכאן מתחלת הישועה, כיון שהיו זועקים מיד ותעל שועתם שהתחילה הישועה, כי עד כאן לא היה בהם שום התעוררות לזעוק ולהתפלל. ומכיון שרצה השי"ת להושיעם התעורר בהם זעקה וזה הוא התחלת הישועה כשאדם מתעורר לזעוק לה'.(מי השילוח חלק ב,שמות)
וזה פשר הפסוק המסיים פרשיה זו "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים׃" מה הכוונה של "וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים"? ידיעה פירושה התקשרות/חיבור.
כיום ישנם כל מיני מאמנים/קואצ'רים שמלמדים את האנשים לצאת מהקשיים/צרות/מחסומים שלהם על ידי שישנו עמדה, מתודעה של מסכנות לתודעת שפע. כאן בתורה אנו פוגשים גישה שונה, תחילת היציאה לחירות תלויה בזעקה אל ה' יתברך. יש בזה גם חוסר השלמה עם המצב הקיים וגם חיבור עם ה'-עם מקור החיים והשפע. זה נכון שאנו צריכים להשתחרר מתודעה של מסכנות, אבל הישועה מתחילה בחיבור אל האינסוף, ראשית בזעקה, אחר כך בהקשבה.
אפשר לומר שהדתות שיצאו מהיהדות לקחו במידת מה את היסודות האמוניים המופיעים בספר בראשית, אבל פספסו את היסודות של ספר שמות. הם עדיין מנסים להצטרף לקואליציה עם פרעה ולהתנגד לבחירה של ה' בעם ישראל. (לצערנו גם חלקים קטנים מעם ישראל נסחפו אחריהם) ה' בחר בישראל לשמש דוגמא ומופת לעולם כולו, ועלינו בדור הזה המשימה להיות כאלה.
כבר קראתי בעבר לספר שמות הספר של ריה"ל. הסיבה לכך היא שלדעת רבי יהודה הלוי, עיקר הביטחון שלנו באמיתות התורה מבוסס על הזיכרון הלאומי שלנו מימי יציאת מצרים. ספרים אפשר לזייף, סיפורים אישיים גם כן,אבל היסטוריה של אומה אי אפשר. ישנה אימרה קרובה לזה של אברהם לינקולן "אתה יכול לרמות את כל האנשים חלק מהזמן וחלק מהאנשים כל הזמן, אבל אתה לא יכול לרמות את כל האנשים כל הזמן." אבל אם נדייק בדבר יש הבדל בין התזות, ריה"ל לא טען טענה כה גורפת כמו לינקולן, לדעת ריה"ל אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן, אבל לא במה שנוגע להיסטוריה של אבותיהם.
הסיפור ההיסטורי של עם ישראל מראשית הוויתו בארץ מצרים שנחשף בספר שמות, לא רק מחזק בנו את האמונה בה', הוא חושף קומה חדשה בקשר של ריבונו של עולם עם עולמו. לאחר שספר בראשית חשף שתי קומות ראשונות:
קומה א- חשף את ה' כבורא העולם. ממילא לימוד מדעי הטבע מפגיש אותנו עם חכמת הבריאה הפלאית. באמת חכמה אלוהית פלאית נגלית בעולם, אבל זו רק היכרות קרה עם ה'.
קומה ב- הדיבור של ה' עם בני האדם וההשגחה עליהם. לאורך כל ספר בראשית אנו עדים לכך. זו כבר היכרות חמה ואכפתניקית, יש להשם ציפיות מאיתנו בני האדם, הוא מנסה אותנו וגם מתגמל אותנו.
קומה ג- מתחילה להיחשף בספר שמות-התקשרות של ה' עם אומה. השגחה מיוחדת עליה ובחירה בה כסיירת שתוביל את תיקון העולם כולו.
קומה ד- שאף אותה נפגוש בספר שמות תהיה נתינת התורה לאומה והשראת שכינה קבועה בתוכה. כאן מתגלה חידוש גדול בעולם שברמת הצדיקים היחידים לא היה אפשרי, מתן תורה והשראת שכינה קבועה. לעומת תפיסות דתיות המקובלות במקומות שונים בעולם, דתות הטוענות שכדי להשיג השראה וקדושה צריך התנתקות מהציבור, ספר שמות חושף רבדים שונים של שכינה של חיבור ה' לעולם דווקא באמצעות הציבור.
הפרשה פותחת ב "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" הפרשנים שואלים מדוע חוזרת התורה על תיאור בואם של בני ישראל למצרים ועוד מפרטת את שמותם בפסוקים הבאים? התשובה היא, אמנם בספר בראשית פגשנו כבר את הסיפור, אבל שם הוא היה סיפור של יחידים, בני ישראל היו אנשים. כאן אנו מדברים על השבטים המרכיבים את האומה. הספר נקרא שמות. מדוע הוא נקרא כך? רק בגלל שהוא מופיע בתחילת הספר? כידוע שם של דבר מבטא את המהות שלו והיעוד שלו בעולם. ספר שמות בא לחשוף את המהות והייעוד של עם ישראל, ולכן זהו שמו.
נקודה מעניינת בהופעת האומה הישראלית הינה, הראשון שזיהה זאת היה דווקא פרעה מלך מצרים. לעומד מבחוץ וממרחק קל לזהות דברים הרבה יותר בקלות ממי שנמצא בפנים. וכמו שאומר דוד המלך "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְ-הוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה. הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים."(תהלים קכו)
הפעם הראשונה שהתורה מציינת פעולה של האומה כאומה והתיחסות של ה' לכך הינה זו "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמׇת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱ-לֹהִים מִן־הָעֲבֹדָה׃
וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת־נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת־בְּרִיתוֹ אֶת־אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק וְאֶת־יַעֲקֹב׃
וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים׃(שמות ב,כג-כה). ישנן כל מיני אמירות על הבכי הראשון של התינוק כשנולד, שהוא משמח את כולם-הוא מסמן שהילד חי. אבל לא רק זה,הבכי הזה מהווה את תחילת ההתקשרות של התינוק עם אמו. כך זעקת בני ישראל במצרים התחילה את הקשר של ה' יתברך עם האומה. אומר מי השילוח: בכאן מתחלת הישועה, כיון שהיו זועקים מיד ותעל שועתם שהתחילה הישועה, כי עד כאן לא היה בהם שום התעוררות לזעוק ולהתפלל. ומכיון שרצה השי"ת להושיעם התעורר בהם זעקה וזה הוא התחלת הישועה כשאדם מתעורר לזעוק לה'.(מי השילוח חלק ב,שמות)
וזה פשר הפסוק המסיים פרשיה זו "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים׃" מה הכוונה של "וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים"? ידיעה פירושה התקשרות/חיבור.
כיום ישנם כל מיני מאמנים/קואצ'רים שמלמדים את האנשים לצאת מהקשיים/צרות/מחסומים שלהם על ידי שישנו עמדה, מתודעה של מסכנות לתודעת שפע. כאן בתורה אנו פוגשים גישה שונה, תחילת היציאה לחירות תלויה בזעקה אל ה' יתברך. יש בזה גם חוסר השלמה עם המצב הקיים וגם חיבור עם ה'-עם מקור החיים והשפע. זה נכון שאנו צריכים להשתחרר מתודעה של מסכנות, אבל הישועה מתחילה בחיבור אל האינסוף, ראשית בזעקה, אחר כך בהקשבה.
אפשר לומר שהדתות שיצאו מהיהדות לקחו במידת מה את היסודות האמוניים המופיעים בספר בראשית, אבל פספסו את היסודות של ספר שמות. הם עדיין מנסים להצטרף לקואליציה עם פרעה ולהתנגד לבחירה של ה' בעם ישראל. (לצערנו גם חלקים קטנים מעם ישראל נסחפו אחריהם) ה' בחר בישראל לשמש דוגמא ומופת לעולם כולו, ועלינו בדור הזה המשימה להיות כאלה.
בס"ד לפרשת שמות התשפ"ד
ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף
הביטוי 'מלך חדש' הוא ביטוי ממש חדש בתורה, זהו ביטוי נדיר בהחלט בשפתה של התורה, והוא בא ללמד משהו, הנצי"ב מוולזין מסביר כי המשמעות של חדש - דעות חדשות, זה עצמו שלא ידע להכיר את יוסף שכל כך הרבה להיטיב עם המדינה, זהו חידושו. והנה פרעה משמש הרבה אצל חכמינו דוגמא ליצר הרע, אשר גם הוא כמוהו מלך זקן וכסיל, ובאמת בחז"ל מובא שהיצר הרע שלנו גם הוא נקרא 'חדש'.וגם הוא מנסה לשכנע אותנו לעזוב את הדרך בה הלכנו, את ניסיון העבר. הוא מנסה לפתות אותנו שאם נשמע לו אנו נטעם טעם חדש בחיים שלא טעמנו עד כה. ְ ואז… אז נכון שכולנו נבראנו עם רצון לדברים חדשים, אך הצורה הטובה של החידוש היא כמו שאנו מתפללים ומבקשים מה' "חדש ימינו כקדם", אנו מבקשים רק חידושים כאלה שהם תואמים את הקדם, את התכנית האלוהית שקדמה לעולם. מה שנקרא היום ''מימוש עצמי', אנו מבקשים רק התחדשות שתוכה רצוף עצמיות. אפשר להציג זאת בזווית נוספת, החידושים שאנו מחפשים המה רק חידושים מן השמים, מהמחדש עולמו בכל יום תמיד. זהו העומק לכינוי 'המלבב' שהיצר הרע קיבל מלך זקן וכסיל, כסיל שזקנותו לא מעידה על כך שהוא צבר שום חכמה במשך חייו, כל מהותו היא להתעקש לא ללמוד שום דבר מניסיון העבר.
בהמשך ללימוד מפרעה ה'מלך החדש' ליצרהרע הפרטי ניתן להביא גם את דברי השם משמואל על 'לא ידע את יוסף' שיוסף הצדיק היה עובד את השם בחיות והתחדשות. ההתלהבות שלו היתה כה גדולה כך שהוא הכניס בכל ישראל גם את אותה התלהבות. לכן כל זמן שהוא היה חי המצרים לא היו יכולים לשעבד את ישראל. נמצאנו למדים גם אנו, כי הדרך להיפטר מהשיעבוד והצרות שבאים אלינו מהאומות היא על ידי שנתחזק בעבודת השם בהתלהבות ובשמחה.
נקודה שנייה בולטת בסיפור הזה של המהפך השלטוני במצרים היא הביטוי החריג שהמלך החדש קם 'על מצרים' בהחלפת שלטון רגילה לא אומרים 'על' אל היה צריך להיות מלך חדש במצרים, לכן מבאר הרש"ר הירש "מילים אלה בשום אופן אינן מציינות חילופי משמרת רגילים וחוקיים על כס המלכות…נראה אפוא כי השושלת הוותיקה מוגרה, העם והארץ ניתנו בידי אחר, ושושלת זרה באה מן הנכר ופשטה על מצרים" האבן עזרא הגיע אף הוא לאותה מסקנה בשל הביטוי 'ויקם' המבטא הקמה חדשה של מלכות. ללמד שהמלך לא היה מזרע המלוכה.
במימד האישי כמו יוסף שעמל וטרח בקידום מצרים במשך שמונים שנה ולבסוף השתלט גורם זר על מצרים ועמלו ירד לטמיון, (גם במשך ההיסטוריה ראינו כדוגמת זה. דוגמה טובה לכך היא איראן לאחר שישראל השקיעה וטיפחה אותם התחלף השלטון וקיבלנו אויב מר ואכזר)
גם היצר הרע הינו תמיד גורם זר ביחס לעצמיות שלנו. זו תודעה חשובה מאוד להשגת ניצחון על היצר הרע, אם נכפור בקיומו לא נלחם בו, ונפסיד, אם נתייחס אליו כחלק מאיתנו מעצמיותנו ממש, כיצד נוכל להיפטר ממנו-הוא זה אני. לכן העמדה הנכונה כלפיו הינה שהוא מלך זר, כובש זר בארצנו, רבי נחמן מתאר את תפיסת השלטון שלו כבן השפחה ובן המלך שהתחלפו.
גם במילים 'אשר לא ידע את יוסף' מונח שיש להבחין בין לדעת לבין הכרה או שמיעה על. מסתבר שאותו מלך שמע על יוסף ואולי אף הכיר אותו, אבל הוא לא ידע את יוסף. לדעת מישהו זהו קשר עמוק יותר עם משמעות חיובית. המלך החדש לא רצה להכיר טובה על כל הטוב שיוסף עשה למצרים.
הכלי יקר מביא פרוש מאוד מעניין על כך
"ואמר אשר לא ידע את יוסף, כי לא ידע מה שקרה ליוסף, כי אחיו היו משתדלים בכל עוז להאבידו ולבטל חלומותיו ולא הועילו להם כל נכליהם אשר נכלו, כי רצון האל ית' היה עם יוסף לגדלו ודבר אלהינו יקום לעולם, כך פרעה אמר פן ירבה נגד רצון האל ית' שאמר כן ירבה, וחשב מחשבות עליהם ולא עלתה בידו כאשר לא עלתה בידי אחי יוסף, ובכל מה שהיה קם על ישראל אותה קימה היתה על המצרים ועל קדקדם חמתו ירד"
לפרושו היקר מה שהמלך החדש לא ידע ולא הפנים מסיפורו של יוסף זה שכל מה שאחי יוסף ניסו לפעול כדי לבטל ולמנוע את חלומות יוסף מלהתקיים, דוקא הם סללו את הדרך למימוש חלומותיו. בדיוק כך הולך לקרות לפרעה, הוא הולך לגזור גזרות נגד היהודים. איצטגניניו התריעו בפניו שנולד במצרים מושיעם של ישראל. פרעה גזר להשליך ליאור את כל הזכרים. בזכות זה משה מצא את דרכו לתיבה על שפת היאור. כך בת פרעה יכלה למצוא אותו ולאמץ אותו. כך זכה משה רבנו לגדול בבית פרעה ולרכוש את ההשכלה והכישרון להנהגת עם ישראל. המהר"ל נתן לעקרון זה שם "כל דבר מתפעל מהפכו". ונראה שהדברים גם קשורים לגאולה שאנו בתוכה, למשיח שחז"ל אומרים שיושב בשערה של רומי, לאויבים שלנו מבית ומחוץ שמנסים בכל תוקף למנוע את תקומת ישראל בארץ הבחירה, ועל ידם דוקא תצא לפועל תקומתנו בכל מלוא קומתה. מה שמצחיק בסיפור שבסוף האיראנים עוד יבואו ויבקשו לקבל שכר על פעולתם נגדנו, כי "בזכותם" עם ישראל יגאל. אל דאגה, הקב"ה כבר הודיע שהם לא יקבלו על כך שכר. את הלימוד הזה שהביא הכלי יקר אנו יכולים לקחת גם למישור האישי,היצר הרע מנסה להסיט אותנו מדרך הישר זה מובן. אבל אם נשכיל להתבונן בדיוק כנגד איזו נקודה הוא מתריע לנו לא ללכת, נוכל דוקא להבין מהי הדרך הנכונה לנו, נוכל להיות מתפעלים מההפך, נוכל להיגאל מהשעבוד אליו ולצאת לחירות.
ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף
הביטוי 'מלך חדש' הוא ביטוי ממש חדש בתורה, זהו ביטוי נדיר בהחלט בשפתה של התורה, והוא בא ללמד משהו, הנצי"ב מוולזין מסביר כי המשמעות של חדש - דעות חדשות, זה עצמו שלא ידע להכיר את יוסף שכל כך הרבה להיטיב עם המדינה, זהו חידושו. והנה פרעה משמש הרבה אצל חכמינו דוגמא ליצר הרע, אשר גם הוא כמוהו מלך זקן וכסיל, ובאמת בחז"ל מובא שהיצר הרע שלנו גם הוא נקרא 'חדש'.וגם הוא מנסה לשכנע אותנו לעזוב את הדרך בה הלכנו, את ניסיון העבר. הוא מנסה לפתות אותנו שאם נשמע לו אנו נטעם טעם חדש בחיים שלא טעמנו עד כה. ְ ואז… אז נכון שכולנו נבראנו עם רצון לדברים חדשים, אך הצורה הטובה של החידוש היא כמו שאנו מתפללים ומבקשים מה' "חדש ימינו כקדם", אנו מבקשים רק חידושים כאלה שהם תואמים את הקדם, את התכנית האלוהית שקדמה לעולם. מה שנקרא היום ''מימוש עצמי', אנו מבקשים רק התחדשות שתוכה רצוף עצמיות. אפשר להציג זאת בזווית נוספת, החידושים שאנו מחפשים המה רק חידושים מן השמים, מהמחדש עולמו בכל יום תמיד. זהו העומק לכינוי 'המלבב' שהיצר הרע קיבל מלך זקן וכסיל, כסיל שזקנותו לא מעידה על כך שהוא צבר שום חכמה במשך חייו, כל מהותו היא להתעקש לא ללמוד שום דבר מניסיון העבר.
בהמשך ללימוד מפרעה ה'מלך החדש' ליצרהרע הפרטי ניתן להביא גם את דברי השם משמואל על 'לא ידע את יוסף' שיוסף הצדיק היה עובד את השם בחיות והתחדשות. ההתלהבות שלו היתה כה גדולה כך שהוא הכניס בכל ישראל גם את אותה התלהבות. לכן כל זמן שהוא היה חי המצרים לא היו יכולים לשעבד את ישראל. נמצאנו למדים גם אנו, כי הדרך להיפטר מהשיעבוד והצרות שבאים אלינו מהאומות היא על ידי שנתחזק בעבודת השם בהתלהבות ובשמחה.
נקודה שנייה בולטת בסיפור הזה של המהפך השלטוני במצרים היא הביטוי החריג שהמלך החדש קם 'על מצרים' בהחלפת שלטון רגילה לא אומרים 'על' אל היה צריך להיות מלך חדש במצרים, לכן מבאר הרש"ר הירש "מילים אלה בשום אופן אינן מציינות חילופי משמרת רגילים וחוקיים על כס המלכות…נראה אפוא כי השושלת הוותיקה מוגרה, העם והארץ ניתנו בידי אחר, ושושלת זרה באה מן הנכר ופשטה על מצרים" האבן עזרא הגיע אף הוא לאותה מסקנה בשל הביטוי 'ויקם' המבטא הקמה חדשה של מלכות. ללמד שהמלך לא היה מזרע המלוכה.
במימד האישי כמו יוסף שעמל וטרח בקידום מצרים במשך שמונים שנה ולבסוף השתלט גורם זר על מצרים ועמלו ירד לטמיון, (גם במשך ההיסטוריה ראינו כדוגמת זה. דוגמה טובה לכך היא איראן לאחר שישראל השקיעה וטיפחה אותם התחלף השלטון וקיבלנו אויב מר ואכזר)
גם היצר הרע הינו תמיד גורם זר ביחס לעצמיות שלנו. זו תודעה חשובה מאוד להשגת ניצחון על היצר הרע, אם נכפור בקיומו לא נלחם בו, ונפסיד, אם נתייחס אליו כחלק מאיתנו מעצמיותנו ממש, כיצד נוכל להיפטר ממנו-הוא זה אני. לכן העמדה הנכונה כלפיו הינה שהוא מלך זר, כובש זר בארצנו, רבי נחמן מתאר את תפיסת השלטון שלו כבן השפחה ובן המלך שהתחלפו.
גם במילים 'אשר לא ידע את יוסף' מונח שיש להבחין בין לדעת לבין הכרה או שמיעה על. מסתבר שאותו מלך שמע על יוסף ואולי אף הכיר אותו, אבל הוא לא ידע את יוסף. לדעת מישהו זהו קשר עמוק יותר עם משמעות חיובית. המלך החדש לא רצה להכיר טובה על כל הטוב שיוסף עשה למצרים.
הכלי יקר מביא פרוש מאוד מעניין על כך
"ואמר אשר לא ידע את יוסף, כי לא ידע מה שקרה ליוסף, כי אחיו היו משתדלים בכל עוז להאבידו ולבטל חלומותיו ולא הועילו להם כל נכליהם אשר נכלו, כי רצון האל ית' היה עם יוסף לגדלו ודבר אלהינו יקום לעולם, כך פרעה אמר פן ירבה נגד רצון האל ית' שאמר כן ירבה, וחשב מחשבות עליהם ולא עלתה בידו כאשר לא עלתה בידי אחי יוסף, ובכל מה שהיה קם על ישראל אותה קימה היתה על המצרים ועל קדקדם חמתו ירד"
לפרושו היקר מה שהמלך החדש לא ידע ולא הפנים מסיפורו של יוסף זה שכל מה שאחי יוסף ניסו לפעול כדי לבטל ולמנוע את חלומות יוסף מלהתקיים, דוקא הם סללו את הדרך למימוש חלומותיו. בדיוק כך הולך לקרות לפרעה, הוא הולך לגזור גזרות נגד היהודים. איצטגניניו התריעו בפניו שנולד במצרים מושיעם של ישראל. פרעה גזר להשליך ליאור את כל הזכרים. בזכות זה משה מצא את דרכו לתיבה על שפת היאור. כך בת פרעה יכלה למצוא אותו ולאמץ אותו. כך זכה משה רבנו לגדול בבית פרעה ולרכוש את ההשכלה והכישרון להנהגת עם ישראל. המהר"ל נתן לעקרון זה שם "כל דבר מתפעל מהפכו". ונראה שהדברים גם קשורים לגאולה שאנו בתוכה, למשיח שחז"ל אומרים שיושב בשערה של רומי, לאויבים שלנו מבית ומחוץ שמנסים בכל תוקף למנוע את תקומת ישראל בארץ הבחירה, ועל ידם דוקא תצא לפועל תקומתנו בכל מלוא קומתה. מה שמצחיק בסיפור שבסוף האיראנים עוד יבואו ויבקשו לקבל שכר על פעולתם נגדנו, כי "בזכותם" עם ישראל יגאל. אל דאגה, הקב"ה כבר הודיע שהם לא יקבלו על כך שכר. את הלימוד הזה שהביא הכלי יקר אנו יכולים לקחת גם למישור האישי,היצר הרע מנסה להסיט אותנו מדרך הישר זה מובן. אבל אם נשכיל להתבונן בדיוק כנגד איזו נקודה הוא מתריע לנו לא ללכת, נוכל דוקא להבין מהי הדרך הנכונה לנו, נוכל להיות מתפעלים מההפך, נוכל להיגאל מהשעבוד אליו ולצאת לחירות.
בס"ד לפרשת שמות התשפ"ה
מדוע משה רבנו כה התנגד לגשת ש"ץ וכיצד ה' שידל אותו כן לגשת?נניח שריבונו של עולם פונה אליך ישירות ומציע לך משימה. כיצד היית מגיב?
ריבונו של עולם פנה אל משה באמצע החיים ואמר לו: “וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל‐פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת‐עַמִּי בְנֵי‐יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם”. בקשה זו לא הייתה פשוטה: ה' מבקש ממשה להוביל מבצע אנושי עצום להוצאת עם ישראל ממצרים. משה, כמו יהודי טוב, עונה בשאלה: “מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל‐פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת‐בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?” מי אני שאוכל להתמודד עם משימה כה כבדה וחשובה? ה' משיב לו: “כִּי־אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה־לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת־הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת־הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה׃”.
ארבע אפשרויות להבנת תגובתו של משה
1. משה חושש מהמשימה עצמה
משה שואל למעשה: כיצד אוכל לעמוד במשימה כה גדולה? היא גדולה עלי. תשובת ה' היא: “כִּי‐אֶהְיֶה עִמָּךְ” – אינך לבד. אני אהיה עמך, אשגיח עליך ואכוון אותך בכל צעד, אתה לא תהיה לבד בשטח!
2. משה תוהה מדוע נבחר
משה מבקש להבין: מדוע דווקא הוא נבחר למשימה? איזו מעלה יש בו על פני אחרים? ייתכן שמשה נבחר כי לא היה משועבד לפרעה במצרים, הוא נמצא מחוץ לנהר ולכן הוא יכול למשות את האנשים מהמים. או אולי להפך: משום שגדל בבית פרעה, למד גינוני מלכות ויש לו כישורי הנהגה. אולם, ה' עונה: “כִּי‐אֶהְיֶה עִמָּךְ” – המעלה שלך שאתה נמצא בענוה מולי ובתודעה שאתה זקוק לי, ומבלעדי עזרתי אתה לא יכול לעמוד במשימה. כיוון שאתה רוצה שאני אהיה עמך, ולא תסור מעמדה זו, תודעה זו היא שהופכת אותך למתאים למשימה.
3. משה שואל על עם ישראל
לדעת רש”י, משה שואל: “וְאַף אִם חָשׁוּב אֲנִי, מַה זָּכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּעָשֶׂה לָהֶם נֵס וְאוֹצִיאֵם מִמִּצְרַיִם?” תשובת ה' היא: “בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת‐הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת‐הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה” – עם ישראל ראוי לגאולה בזכות עתידית: קבלת התורה בסיני. מבאר מי השילוח שה' בא לומר למשה שתכלית יציאת מצרים הינה קבלת התורה, "היינו שאכניס אתכם תחת עולי עול תורה ויהיה לי עסק עמכם בדברים החיים וקיימים לעולמי עד". מה אכפת למשה אם לישראל יש זכות או לא אחר שה' רוצה לגאול אותם?
התשובה היא שאם אין מספיק זכות מצד ישראל ובכל זאת ה' יגאל אותם ממצרים - זו לא תהיה גאולה שלמה, כי עם ישראל עוד לא מוכן אליה. וה' ענה לו שהתורה שהוא יתן לישראל תכשיר אותנו במשך הזמן להיות ראוים לגאולה שלמה.
4. משה מצפה לגאולה ניסית ישירה
מובא במדרש "אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, כְּשֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לוֹ: (בראשית מו, ד): אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה, וְעַכְשָׁיו אַתָּה אוֹמֵר לִי: לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה, לֹא אָנֹכִי הוּא שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ: וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה."(שמות רבה ד). משה אומר לה', אתה הבטחת ליעקב אבינו שאתה בעצמך תוציא אותו ממצרים, עכשיו אתה שולח אותי במקומך להוציא את ישראל ממצרים?
משה רבנו ציפה לגאולה ניסית, גאולה שאין אחריה גלות. הוא הבין שאם הוא יוציא את ישראל ממצרים, זו תהיה גאולה מוגבלת ויבואו אחריה עוד גלויות. וכך כותב הרב סולובייצ'יק בספרו בית הלוי "הרי דהגאולה אם היא ע"י בשר ודם הוא סימן שאינה גאולה קיימת ועדיין לא נשלם חשבון הגלות, ולעתיד יגאלם הקב"ה כביכול וכמאמר הכתוב "כי הולך לפניכם ה'", ולא יהיה שום שיעבוד אח"כ כלל, ומש"ה סירב משה רבינו בשליחותו כי רצה שהקב"ה בעצמו יגאלם ותהיה גאולה קיימת."
ה' משיב לו: “כִּי‐אֶהְיֶה עִמָּךְ” – אני מסכים שגאולת מצרים תהיה ניסית, אך עדיין תהיה זו גאולה חלקית, “אהיה אשר אהיה” – צפויות להיות גלויות נוספות בעתיד. עם זאת, גאולת מצרים היא תחילתו של חיבור נצחי בין ה' לעם ישראל. יציאת עם ישראל ממצרים תהיה "האביב של העולם כולו" כלשונו של הרב קוק זצ"ל. עם ישראל מרגע זה יזכה לחרות עולם, גם אם יגלה מהארץ בעוונותיו.
יתרון הגאולה האחרונה
אור החיים הקדוש מדגיש את ההבדל בין גאולת מצרים לגאולה העתידית: גאולת מצרים היתה בניסים גדולים בזמן שעם ישראל במצב "ערום ועריה", עם ישראל נגאל בזכות הזהות. אולם הגאולה האחרונה תתבסס על זכויות מעשיות, תהליך חינוכי ממושך שעם ישראל עבר במהלך הדורות. גאולה זו תעמוד לנצח:
“אבל הגאולה העתידה לצד שעל כל פנים תהיה באמצעות זכות ישראל, לו יהיה שלא יהיו ראויים אף על פי כן באמצעות אורך הגלות ועסק התורה דכתיב (דברים לא) לא תשכח מפי זרעו על כל פנים תהיה הגאולה בבחינת זכר, ועמדה לנצח.” (אור החיים, ויקרא יב, ב).
לסיכום
משה רבנו נבחר למשימה דווקא כי הוא חשב שהוא לא ראוי והוא זקוק לעזרת ה'. עם ישראל היה ראוי לגאולה כי היא תביא אותם לקבל את התורה ואיתה לתקן את העולם. ה' יתברך פעל באורח ניסי להוציא את ישראל ממצרים ובכך נוצר חיבור נצחי בינו לבינינו. בגאולה שלנו, הסדר התהפך: עם ישראל שב לארצו מיוזמתו, ובהמשך הגאולה גם יגיעו הניסים הגדולים שיחשפו את אהבת ה' לעמו, “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”.
מדוע משה רבנו כה התנגד לגשת ש"ץ וכיצד ה' שידל אותו כן לגשת?נניח שריבונו של עולם פונה אליך ישירות ומציע לך משימה. כיצד היית מגיב?
ריבונו של עולם פנה אל משה באמצע החיים ואמר לו: “וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל‐פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת‐עַמִּי בְנֵי‐יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם”. בקשה זו לא הייתה פשוטה: ה' מבקש ממשה להוביל מבצע אנושי עצום להוצאת עם ישראל ממצרים. משה, כמו יהודי טוב, עונה בשאלה: “מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל‐פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת‐בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?” מי אני שאוכל להתמודד עם משימה כה כבדה וחשובה? ה' משיב לו: “כִּי־אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה־לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת־הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת־הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה׃”.
ארבע אפשרויות להבנת תגובתו של משה
1. משה חושש מהמשימה עצמה
משה שואל למעשה: כיצד אוכל לעמוד במשימה כה גדולה? היא גדולה עלי. תשובת ה' היא: “כִּי‐אֶהְיֶה עִמָּךְ” – אינך לבד. אני אהיה עמך, אשגיח עליך ואכוון אותך בכל צעד, אתה לא תהיה לבד בשטח!
2. משה תוהה מדוע נבחר
משה מבקש להבין: מדוע דווקא הוא נבחר למשימה? איזו מעלה יש בו על פני אחרים? ייתכן שמשה נבחר כי לא היה משועבד לפרעה במצרים, הוא נמצא מחוץ לנהר ולכן הוא יכול למשות את האנשים מהמים. או אולי להפך: משום שגדל בבית פרעה, למד גינוני מלכות ויש לו כישורי הנהגה. אולם, ה' עונה: “כִּי‐אֶהְיֶה עִמָּךְ” – המעלה שלך שאתה נמצא בענוה מולי ובתודעה שאתה זקוק לי, ומבלעדי עזרתי אתה לא יכול לעמוד במשימה. כיוון שאתה רוצה שאני אהיה עמך, ולא תסור מעמדה זו, תודעה זו היא שהופכת אותך למתאים למשימה.
3. משה שואל על עם ישראל
לדעת רש”י, משה שואל: “וְאַף אִם חָשׁוּב אֲנִי, מַה זָּכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּעָשֶׂה לָהֶם נֵס וְאוֹצִיאֵם מִמִּצְרַיִם?” תשובת ה' היא: “בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת‐הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת‐הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה” – עם ישראל ראוי לגאולה בזכות עתידית: קבלת התורה בסיני. מבאר מי השילוח שה' בא לומר למשה שתכלית יציאת מצרים הינה קבלת התורה, "היינו שאכניס אתכם תחת עולי עול תורה ויהיה לי עסק עמכם בדברים החיים וקיימים לעולמי עד". מה אכפת למשה אם לישראל יש זכות או לא אחר שה' רוצה לגאול אותם?
התשובה היא שאם אין מספיק זכות מצד ישראל ובכל זאת ה' יגאל אותם ממצרים - זו לא תהיה גאולה שלמה, כי עם ישראל עוד לא מוכן אליה. וה' ענה לו שהתורה שהוא יתן לישראל תכשיר אותנו במשך הזמן להיות ראוים לגאולה שלמה.
4. משה מצפה לגאולה ניסית ישירה
מובא במדרש "אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, כְּשֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לוֹ: (בראשית מו, ד): אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה, וְעַכְשָׁיו אַתָּה אוֹמֵר לִי: לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה, לֹא אָנֹכִי הוּא שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ: וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה."(שמות רבה ד). משה אומר לה', אתה הבטחת ליעקב אבינו שאתה בעצמך תוציא אותו ממצרים, עכשיו אתה שולח אותי במקומך להוציא את ישראל ממצרים?
משה רבנו ציפה לגאולה ניסית, גאולה שאין אחריה גלות. הוא הבין שאם הוא יוציא את ישראל ממצרים, זו תהיה גאולה מוגבלת ויבואו אחריה עוד גלויות. וכך כותב הרב סולובייצ'יק בספרו בית הלוי "הרי דהגאולה אם היא ע"י בשר ודם הוא סימן שאינה גאולה קיימת ועדיין לא נשלם חשבון הגלות, ולעתיד יגאלם הקב"ה כביכול וכמאמר הכתוב "כי הולך לפניכם ה'", ולא יהיה שום שיעבוד אח"כ כלל, ומש"ה סירב משה רבינו בשליחותו כי רצה שהקב"ה בעצמו יגאלם ותהיה גאולה קיימת."
ה' משיב לו: “כִּי‐אֶהְיֶה עִמָּךְ” – אני מסכים שגאולת מצרים תהיה ניסית, אך עדיין תהיה זו גאולה חלקית, “אהיה אשר אהיה” – צפויות להיות גלויות נוספות בעתיד. עם זאת, גאולת מצרים היא תחילתו של חיבור נצחי בין ה' לעם ישראל. יציאת עם ישראל ממצרים תהיה "האביב של העולם כולו" כלשונו של הרב קוק זצ"ל. עם ישראל מרגע זה יזכה לחרות עולם, גם אם יגלה מהארץ בעוונותיו.
יתרון הגאולה האחרונה
אור החיים הקדוש מדגיש את ההבדל בין גאולת מצרים לגאולה העתידית: גאולת מצרים היתה בניסים גדולים בזמן שעם ישראל במצב "ערום ועריה", עם ישראל נגאל בזכות הזהות. אולם הגאולה האחרונה תתבסס על זכויות מעשיות, תהליך חינוכי ממושך שעם ישראל עבר במהלך הדורות. גאולה זו תעמוד לנצח:
“אבל הגאולה העתידה לצד שעל כל פנים תהיה באמצעות זכות ישראל, לו יהיה שלא יהיו ראויים אף על פי כן באמצעות אורך הגלות ועסק התורה דכתיב (דברים לא) לא תשכח מפי זרעו על כל פנים תהיה הגאולה בבחינת זכר, ועמדה לנצח.” (אור החיים, ויקרא יב, ב).
לסיכום
משה רבנו נבחר למשימה דווקא כי הוא חשב שהוא לא ראוי והוא זקוק לעזרת ה'. עם ישראל היה ראוי לגאולה כי היא תביא אותם לקבל את התורה ואיתה לתקן את העולם. ה' יתברך פעל באורח ניסי להוציא את ישראל ממצרים ובכך נוצר חיבור נצחי בינו לבינינו. בגאולה שלנו, הסדר התהפך: עם ישראל שב לארצו מיוזמתו, ובהמשך הגאולה גם יגיעו הניסים הגדולים שיחשפו את אהבת ה' לעמו, “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”.
בס"ד לפרשת שמות התשפ"ו
מה תפקידם של שלושת האותות שנתן ה' למשה?
הפסוקים בתורה
מובא בפרשת שמות (שמות ד, א-ט):
"וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא־יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְ-הֹוָה׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְ-הֹוָה מַה־זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה׃ וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנׇס מֹשֶׁה מִפָּנָיו׃ וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל־מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ׃ לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְ-הֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב׃ וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה לוֹ עוֹד הָבֵא־נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג׃ וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל־חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל־חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה־שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ׃ וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן׃ וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן־הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת׃"
השאלה המרכזית
חכמי ישראל הסתפקו בזה האם בצדק משה חשש שלא ישמעו לו, או שהיה כאן משום "החושד בכשרים" - וכל זאת לאחר שה' הבטיח לו בפירוש "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ" (שמות ג, יח)? ומצד שני, ה' לא עונה למשה כאן בתרעומת על בקשתו ונותן לו שלושה אותות להוכיח את היותו נביא לעם ישראל. ברור שהאותות באו להראות לישראל שה' שלח את משה, אולם מה המיוחד בכל אחד מהם? מה הלימוד המיוחד בו?
גישות המפרשים
שיטת האברבנאל
האברבנאל (שמות ד, ב-ט) מסביר שמשה חשש משלושה כיוונים - מצד פרעה, מצד העם, ומצד המצרים:
"למה נתיחדו ג' האותות האלה לבחינה הזאת. והנראה בזה הוא אחד מג' דברים: הא' שמשה רבינו וגם ישראל היו מסופקים מאד בגאולה מג' בחינות - הא' מפאת פרעה שהיה מלך עריץ נוקם ונוטר לישראל כנחש, והב' מפאת ישראל שנצטרעו במעשיהם הרעים ובעבודה זרה שהיו עובדים במצרים כמו שזכר הנביא יחזקאל, והג' מפאת העם המצרי שהיו להוטים להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ומשליכים את בניהם ליאור."
ביאור המי השילוח:
חששו של משה רבנו שהם לא יאמינו לו אכן משקף חולשה בעם שתתגלה בהמשך בתלונות שלהם כלפי משה וכך כותב "והשלשה מופתים רומזים על שלשה מכשולים שהיה להם לישראל: מופת המטה היה נגד שהלינו בפרשת חוקת (במדבר כא, ה) 'וידבר העם באלקים ובמשה... ונפשנו קצה...' וישלח ה' בעם את הנחשים... ועל זה היה תיקון 'והיה כל הנשוך והביט אל נחש הנחושת וחי', ולפיכך גם כאן חזר הנחש למטה. ונגד המופת השני 'הבא נא ידך...' היה נגד שדברו מרים ואהרן במשה, וגם על זה היה תיקון ולפיכך גם זה חזר. והמופת השלישי 'ולקחת ממימי היאור והיה לדם...' זה היה נגד מי מריבה שנראה לעין כי לא נתקן, ועל זה גם כאן לא מצינו שיחזור הדם למים."
הסבר השם משמואל
רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב בספרו שם משמואל (פרשת שמות, שנת תרע"ב) מפרש את שלושת האותות כנגד שלושת האבות: הנחש כנגד יעקב, הצרעת כנגד אברהם, והדם כנגד יצחק. כל אות מבטא את זכותו המיוחדת של כל אב שבזכותה ראוים ישראל להגאל. וכך כותב:
"העולה מזה שמשה חשש שלא יאמינו בעצמם שהם ראוין לקבל זכות אבות…וע"כ בא אות הנחש לרמז להם שזכותו של יעקב עומד להם לסלק כח מצרים ששעבדו בהם בפרך שהוא כענין נחש, והנה חזר למטה וכחם נסתלק,ואם עדיין לא יאמינו…עשה עוד אות הצרעת, דהנה צרעת הוא לבן,..והנה שבה כבשרו זה לאות כי כחו של אברהם הוא חסד דקדושה ביטל את כח זה של מצרים, ואם לא יאמינו גם לשני האותות האלו, היינו שיחשבו אולי גם זכות שניהם איננו מספיק באשר הם אינם ראוין ומדת הדין יקטרג עליהם יעשה אות שלישי הוא אות הדם שמורה על מדתו של יצחק מדת הדין בקדושה,"
יש להתבונן מדוע לפי הסבר השם משמואל האות שכנגד יצחק אבינו הוא האחרון. אמנם אפשר לענות שיצחק אבינו הוא הסנגור הגדול ביותר מבין האבות על עם ישראל, כפי שרואים במסכת שבת דף פט עמוד ב.
ביאור הכלי יקר
רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (הכלי יקר, שמות ד, ג) מסביר: בתחילה בימי האבות, היו הם בקומתם ובשררתם כמטה זה העומד זקוף. אחר כך בחטאם בהוצאת דיבה ולשון הרע, נעשו כעפר. וחזרת הנחש להיות מטה מורה על חזרתם של ישראל למעלת אבותם. האות השני מורה על תיקון סיבת הגלות - ישראל כבר התרפאו מלשון הרע. תפקיד האות השלישי לחזק את ידי ישראל לבל יפחדו מהמצרים.
הבנה על דרך הפשט
על דרך הפשט נראה שכדי להוכיח לעם ישראל שמשה אכן נביא ה', היה נצרך לעשות כמה אותות. מובא בחז"ל שגם כשתחזור אלינו הנבואה בעזרת ה' בקרוב, יהיה נכון לבקש מהטוען לנבואה שיעשה כמה אותות להוכיח את היותו נביא ה'.
עוד יש להתבונן: כיצד אמר ה' למשה שאם שני האותות הראשונים לא ישכנעו אותם, האות השלישי כן ישכנע? נראה לומר שהאותות הראשונים יש בהם רוך - הנחש חזר להיות מטה והצרעת התרפאה. אולם האות האחרון לא היה אחריו תיקון - הדם לא חזר להיות מים, ולכן האות הזה משאיר יראה כלפי שמים יותר מקודמיו.
מובא במסכת ברכות דף ה עמוד א: "אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע... אם ניצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה... אם לאו - יקרא קריאת שמע... אם לאו - יזכור לו יום המיתה." וענה על כך הרב קוק זצ"ל שהזכרת יום המיתה מחלישה את החיוניות של האדם, ולכן מוטב להתגבר על היצר בדרכים אחרות תחילה. גם כאן סדר האותות היה כזה - שמי שהשתכנע בנבואת משה כבר באותות הראשונים, מצבו היה טוב יותר.
מסר לדורנו
העוצמה שבהדרגתיות
הסדר ההדרגתי של האותות מלמד אותנו עיקרון חשוב: לא תמיד צריך "להכות בפטיש" מיד. יש ערך עצום בגישה הדרגתית, מתונה ומדודה. בחינוך ובבניה האישית - השאיפה היא להתקדם עם מינימום כוח הנצרך כי כל כח המופעל כנגד היצר גם יוצר חולשה ושחיקה.
אל תיראו מהמצרים המודרניים
הכלי יקר מלמד שהאות השלישי בא לחזק את ידי ישראל לבל יפחדו מהמצרים. גם בדורנו יש "מצרים" - כוחות חיצוניים, לחצים חברתיים, אידיאולוגיות זרות - שמנסים להפחיד אותנו ולהרחיק אותנו מזהותנו. האותות מזכירים לנו: אל תיראו! ה' עימנו, וזכות אבות עומדת לנו.
הציפייה לנבואה
אנחנו מצפים לחזרת הנבואה במהרה בימינו. אבל גם היום, אנו יכולים לחיות עם רגישות רוחנית - להקשיב לקול ה' בתורה, בתפילה, ובהתבוננות פנימית. כל אחד מאיתנו יכול לשאוף להיות "מטה" זקוף ומכובד בשירות ה' ועם ישראל.
★ ★ ★
לסיכום: שלושת האותות שניתנו למשה מלמדים אותנו על זכות אבות שעומדת לנו, על הצורך באמונה מבוססת על סימנים ברורים, ועל הערך שבגישה הדרגתית. בדורנו, אנו נקראים ליישם לקחים אלו: לא ליפול לייאוש, להאמין בכוח הפנימי שלנו כעם, לא לפחד מאתגרים חיצוניים, ולהמשיך לצעוד קדימה בדרך האבות - צעד אחר צעד, אות אחר אות, עד הגאולה השלמה בקרוב בימינו, אמן.
מה תפקידם של שלושת האותות שנתן ה' למשה?
הפסוקים בתורה
מובא בפרשת שמות (שמות ד, א-ט):
"וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא־יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְ-הֹוָה׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְ-הֹוָה מַה־זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה׃ וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנׇס מֹשֶׁה מִפָּנָיו׃ וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל־מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ׃ לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְ-הֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב׃ וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה לוֹ עוֹד הָבֵא־נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג׃ וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל־חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל־חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה־שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ׃ וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן׃ וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן־הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת׃"
השאלה המרכזית
חכמי ישראל הסתפקו בזה האם בצדק משה חשש שלא ישמעו לו, או שהיה כאן משום "החושד בכשרים" - וכל זאת לאחר שה' הבטיח לו בפירוש "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ" (שמות ג, יח)? ומצד שני, ה' לא עונה למשה כאן בתרעומת על בקשתו ונותן לו שלושה אותות להוכיח את היותו נביא לעם ישראל. ברור שהאותות באו להראות לישראל שה' שלח את משה, אולם מה המיוחד בכל אחד מהם? מה הלימוד המיוחד בו?
גישות המפרשים
שיטת האברבנאל
האברבנאל (שמות ד, ב-ט) מסביר שמשה חשש משלושה כיוונים - מצד פרעה, מצד העם, ומצד המצרים:
"למה נתיחדו ג' האותות האלה לבחינה הזאת. והנראה בזה הוא אחד מג' דברים: הא' שמשה רבינו וגם ישראל היו מסופקים מאד בגאולה מג' בחינות - הא' מפאת פרעה שהיה מלך עריץ נוקם ונוטר לישראל כנחש, והב' מפאת ישראל שנצטרעו במעשיהם הרעים ובעבודה זרה שהיו עובדים במצרים כמו שזכר הנביא יחזקאל, והג' מפאת העם המצרי שהיו להוטים להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ומשליכים את בניהם ליאור."
ביאור המי השילוח:
חששו של משה רבנו שהם לא יאמינו לו אכן משקף חולשה בעם שתתגלה בהמשך בתלונות שלהם כלפי משה וכך כותב "והשלשה מופתים רומזים על שלשה מכשולים שהיה להם לישראל: מופת המטה היה נגד שהלינו בפרשת חוקת (במדבר כא, ה) 'וידבר העם באלקים ובמשה... ונפשנו קצה...' וישלח ה' בעם את הנחשים... ועל זה היה תיקון 'והיה כל הנשוך והביט אל נחש הנחושת וחי', ולפיכך גם כאן חזר הנחש למטה. ונגד המופת השני 'הבא נא ידך...' היה נגד שדברו מרים ואהרן במשה, וגם על זה היה תיקון ולפיכך גם זה חזר. והמופת השלישי 'ולקחת ממימי היאור והיה לדם...' זה היה נגד מי מריבה שנראה לעין כי לא נתקן, ועל זה גם כאן לא מצינו שיחזור הדם למים."
הסבר השם משמואל
רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב בספרו שם משמואל (פרשת שמות, שנת תרע"ב) מפרש את שלושת האותות כנגד שלושת האבות: הנחש כנגד יעקב, הצרעת כנגד אברהם, והדם כנגד יצחק. כל אות מבטא את זכותו המיוחדת של כל אב שבזכותה ראוים ישראל להגאל. וכך כותב:
"העולה מזה שמשה חשש שלא יאמינו בעצמם שהם ראוין לקבל זכות אבות…וע"כ בא אות הנחש לרמז להם שזכותו של יעקב עומד להם לסלק כח מצרים ששעבדו בהם בפרך שהוא כענין נחש, והנה חזר למטה וכחם נסתלק,ואם עדיין לא יאמינו…עשה עוד אות הצרעת, דהנה צרעת הוא לבן,..והנה שבה כבשרו זה לאות כי כחו של אברהם הוא חסד דקדושה ביטל את כח זה של מצרים, ואם לא יאמינו גם לשני האותות האלו, היינו שיחשבו אולי גם זכות שניהם איננו מספיק באשר הם אינם ראוין ומדת הדין יקטרג עליהם יעשה אות שלישי הוא אות הדם שמורה על מדתו של יצחק מדת הדין בקדושה,"
יש להתבונן מדוע לפי הסבר השם משמואל האות שכנגד יצחק אבינו הוא האחרון. אמנם אפשר לענות שיצחק אבינו הוא הסנגור הגדול ביותר מבין האבות על עם ישראל, כפי שרואים במסכת שבת דף פט עמוד ב.
ביאור הכלי יקר
רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (הכלי יקר, שמות ד, ג) מסביר: בתחילה בימי האבות, היו הם בקומתם ובשררתם כמטה זה העומד זקוף. אחר כך בחטאם בהוצאת דיבה ולשון הרע, נעשו כעפר. וחזרת הנחש להיות מטה מורה על חזרתם של ישראל למעלת אבותם. האות השני מורה על תיקון סיבת הגלות - ישראל כבר התרפאו מלשון הרע. תפקיד האות השלישי לחזק את ידי ישראל לבל יפחדו מהמצרים.
הבנה על דרך הפשט
על דרך הפשט נראה שכדי להוכיח לעם ישראל שמשה אכן נביא ה', היה נצרך לעשות כמה אותות. מובא בחז"ל שגם כשתחזור אלינו הנבואה בעזרת ה' בקרוב, יהיה נכון לבקש מהטוען לנבואה שיעשה כמה אותות להוכיח את היותו נביא ה'.
עוד יש להתבונן: כיצד אמר ה' למשה שאם שני האותות הראשונים לא ישכנעו אותם, האות השלישי כן ישכנע? נראה לומר שהאותות הראשונים יש בהם רוך - הנחש חזר להיות מטה והצרעת התרפאה. אולם האות האחרון לא היה אחריו תיקון - הדם לא חזר להיות מים, ולכן האות הזה משאיר יראה כלפי שמים יותר מקודמיו.
מובא במסכת ברכות דף ה עמוד א: "אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע... אם ניצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה... אם לאו - יקרא קריאת שמע... אם לאו - יזכור לו יום המיתה." וענה על כך הרב קוק זצ"ל שהזכרת יום המיתה מחלישה את החיוניות של האדם, ולכן מוטב להתגבר על היצר בדרכים אחרות תחילה. גם כאן סדר האותות היה כזה - שמי שהשתכנע בנבואת משה כבר באותות הראשונים, מצבו היה טוב יותר.
מסר לדורנו
העוצמה שבהדרגתיות
הסדר ההדרגתי של האותות מלמד אותנו עיקרון חשוב: לא תמיד צריך "להכות בפטיש" מיד. יש ערך עצום בגישה הדרגתית, מתונה ומדודה. בחינוך ובבניה האישית - השאיפה היא להתקדם עם מינימום כוח הנצרך כי כל כח המופעל כנגד היצר גם יוצר חולשה ושחיקה.
אל תיראו מהמצרים המודרניים
הכלי יקר מלמד שהאות השלישי בא לחזק את ידי ישראל לבל יפחדו מהמצרים. גם בדורנו יש "מצרים" - כוחות חיצוניים, לחצים חברתיים, אידיאולוגיות זרות - שמנסים להפחיד אותנו ולהרחיק אותנו מזהותנו. האותות מזכירים לנו: אל תיראו! ה' עימנו, וזכות אבות עומדת לנו.
הציפייה לנבואה
אנחנו מצפים לחזרת הנבואה במהרה בימינו. אבל גם היום, אנו יכולים לחיות עם רגישות רוחנית - להקשיב לקול ה' בתורה, בתפילה, ובהתבוננות פנימית. כל אחד מאיתנו יכול לשאוף להיות "מטה" זקוף ומכובד בשירות ה' ועם ישראל.
★ ★ ★
לסיכום: שלושת האותות שניתנו למשה מלמדים אותנו על זכות אבות שעומדת לנו, על הצורך באמונה מבוססת על סימנים ברורים, ועל הערך שבגישה הדרגתית. בדורנו, אנו נקראים ליישם לקחים אלו: לא ליפול לייאוש, להאמין בכוח הפנימי שלנו כעם, לא לפחד מאתגרים חיצוניים, ולהמשיך לצעוד קדימה בדרך האבות - צעד אחר צעד, אות אחר אות, עד הגאולה השלמה בקרוב בימינו, אמן.
053-525-3443 |
מייל: serge.fogiel@gmail.com |
פוגל סרז' |