בס"ד לפרשת ויקהל-פיקודי התשפ"א
בס"ד לפרשת ויקהל-פיקודי התשפ"ב
בס"ד לפרשת ויקהל-פיקודי התשפ"ג
תקציר הפרקים הקודמים. בעבר הבאנו את מחלוקתם של חכמי ישראל האם הציווי על המשכן נאמר עוד לפני חטא העגל או רק לאחריו. האם המשכן הוא חזון לכתחילה של מצב מוצלח, או שבכלל הוא פונקציה של התחשבות במצב העם אחרי החטא, והוא נועד לתת מענה של קשר מוחש עם ה' בעקבות הכישלון הדרמטי, המסקנה הייתה: אלו ואלו דברי א-לוהים חיים. הפקנו גם מסקנות מה הפסדנו מחטא העגל.
למרבה ההפתעה הפעם ברצוני בכלל להתבונן בצד השני של המטבע, מה הרווחנו מחטא העגל?
הרווחנו? מי אמר שבכלל הרווחנו משהו מחטא העגל?
הכל צפוי והרשות נתונה, זה כלל גדול בתורה. כלל זה גם נושא עמו את ההכרה שהכל לטובה, וכמאמר אליהו זכור לטוב במעמד בהר הכרמל ואתה הסיבות את ליבם אחרונית, גם הנפילות והטעויות היו צפויות ומשרתות את התכנית הא-לוהית.
אמנם זו אמירה מסוכנת! ובתורה מאוד נזהרים ממנה, כי אם לא נתיחס לטעויות שלנו כטעויות, כיצד ניקח אחריות, איך נפיק לקחים, מדוע נעשה תשובה ונתקן את דרכינו? אבל צריך לדעת כי אעפ"כ ולאחר הלקחים והתשובה שאנו מחוייבים בה ועם כל הזהירות, זו אמירה נכונה. הדברים נכונים במיוחד במאורעות הציבור, זה גם אחד מלקחי חג הפורים ( שבוע שעבר, זוכרים?)
בחטא העגל עוד יש יותר מכך דעה מעניינת בחז"ל שטוענת שלא היו ראוים כלל ישראל לאותו החטא, והמשמעות של זה ממש בחינת הא-לוהים אינה לידם. אבל גם לדעות האחרות שהיתה כאן בחירה ואין זה חטא כפוי, בודאי שמשמים אפשרו לזה לקרות, הלא די שה' היה אומר למשה לרדת שעה קודם, או מראה להם שמשה חי וכיוצא בזה והם לא היו חוטאים.
ובכן בחזרה למשכן שקיבלנו לאחר החטא, יש בו רעיון של משכן הבנוי לא רק על בסיס החויה העצומה של מעמד הר סיני וערכי התורה, אלא גם על רעיון בסיסי חשוב והוא משכן של הכרת הטוב, הכרת יכולת התשובה שלנו וסליחת ה', הכרת אהבת ה' אלינו גם אם נפלנו, הכרת חולשתנו ותלותנו בריבונו של עולם.מתוך כל זה גם אהבתנו לה' התחזקה בעקבות החטא.
הפרשה פותחת בהתקהלות, 'ויקהל משה' והדבר בולט שיש קשר בין ההתקהלות המקולקלת שהיתה בחטא העגל להתקהלות המתוקנת שקורה כאן. ובעצם אפשר לראות אותה כקונטרה להתקהלות שם, כתיקון לאותה התקהלות ואפשר לראות אותה כלימוד שעלה ממש מתוך אותה התקהלות פסולה, היה כאן לימוד כוחה של ההתקהלות, הייתה כאן הבנה כמה עוצמת הציבור היא עצומה, הם חשו על בשרם מה קרה כשזה היה לרעה, ולכן הבינו מה רבה התועלת כשזה יהיה לטובה.
בכל אופן רואים בפסוקים שיש הבדל משמעותי בין התקהלויות אלו, בחטא העגל מבואר בפסוק כי העם התקהל ובני ישראל עמדו מנגד, שנאמר 'ויקהלו העם' ובני ישראל עמדו מנגד ולא מיחו, ואילו כאן ראשי המתקהלים היו בני ישראל, שנאמר אצלנו 'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל' שאלו החלקים החזקים באומה. בני ישראל יצאו מעמדת הצופה ועברו לעמדת הנהגה. באופן טבעי ל'עם' החלקים העממיים אלו שפחות עוסקים במושכלות, יותר קל להתקהל אבל זה גם יותר מסוכן, כמו שראינו, מאידך לבני ישראל יותר קשה להתקהל, אבל כאשר מצליחים זה מביא ברכה רבה.
לכן אפשר לומר שחטא העגל תרם את חלקו והביא להתקהלות לבניית המשכן.
יש גם את הרווח של הקשר שמתחזק בעקבות ההשלמה, והיא התחזקות הקשר עם ה' בעקבות החטא:
את הדוגמא הכי דומה לזה אפשר לראות במריבות בין בני זוג. פעמים שהמריבות גורמות חלילה לפירוק הזוגיות. אבל ברוב המקרים אפשר לראות כיצד הם דוקא תרמו לחיזוק הקשר. אמנם בתוך המריבה ישנה נטיה להתגעגע למצב שלפניה, אבל כשאנו רואים לעיתים רבות שהמריבות מביאות אותנו למקום טוב יותר, משפרות את הקשר. המריבות מראות לעצמנו את חולשותינו, מזכירות לנו למה התחתנו, חושפות בפנינו את האכפתיות של בן הזוג אלינו, מזכירות לנו שעלינו להתקדם ולא לדרוך במקום, לא להסתפק בשקט תעשייתי קר. אנו קולטים שהכל לטובה גם המריבות הללו.
יכול היה מישהו לומר שאם בני הזוג טרם יצאו מהחופה וכבר רבו ביניהם, זה סימן שהקשר הזה בעייתי ולא לא יגיע רחוק. אז באה התורה ומספרת לנו על בני זוג שרבו מתחת לחופה והקשר ביניהם דוקא מתמיד אלפי שנים.
נכון להיום המתח החברתי בעם קשה מאוד. האתגר לראות כיצד אפשר גם למנף את המצב. לא לחזור אחורה,אלא לראות להיכן אפשר להתקדם מהמצב קדימה. לחפש את החלום המשותף לכולם. כמו המשכן גם בית המקדש השלישי צריך להבנות מתוך התקהלות ומתוך השתוקקות להשראת השכינה. מי לא רוצה למצוא את מקומו הנכון, להכיר את עצמיותו, להתחבר למקור החיים שלו, לזכות לסיעתא דשמיא?
תקציר הפרקים הקודמים. בעבר הבאנו את מחלוקתם של חכמי ישראל האם הציווי על המשכן נאמר עוד לפני חטא העגל או רק לאחריו. האם המשכן הוא חזון לכתחילה של מצב מוצלח, או שבכלל הוא פונקציה של התחשבות במצב העם אחרי החטא, והוא נועד לתת מענה של קשר מוחש עם ה' בעקבות הכישלון הדרמטי, המסקנה הייתה: אלו ואלו דברי א-לוהים חיים. הפקנו גם מסקנות מה הפסדנו מחטא העגל.
למרבה ההפתעה הפעם ברצוני בכלל להתבונן בצד השני של המטבע, מה הרווחנו מחטא העגל?
הרווחנו? מי אמר שבכלל הרווחנו משהו מחטא העגל?
הכל צפוי והרשות נתונה, זה כלל גדול בתורה. כלל זה גם נושא עמו את ההכרה שהכל לטובה, וכמאמר אליהו זכור לטוב במעמד בהר הכרמל ואתה הסיבות את ליבם אחרונית, גם הנפילות והטעויות היו צפויות ומשרתות את התכנית הא-לוהית.
אמנם זו אמירה מסוכנת! ובתורה מאוד נזהרים ממנה, כי אם לא נתיחס לטעויות שלנו כטעויות, כיצד ניקח אחריות, איך נפיק לקחים, מדוע נעשה תשובה ונתקן את דרכינו? אבל צריך לדעת כי אעפ"כ ולאחר הלקחים והתשובה שאנו מחוייבים בה ועם כל הזהירות, זו אמירה נכונה. הדברים נכונים במיוחד במאורעות הציבור, זה גם אחד מלקחי חג הפורים ( שבוע שעבר, זוכרים?)
בחטא העגל עוד יש יותר מכך דעה מעניינת בחז"ל שטוענת שלא היו ראוים כלל ישראל לאותו החטא, והמשמעות של זה ממש בחינת הא-לוהים אינה לידם. אבל גם לדעות האחרות שהיתה כאן בחירה ואין זה חטא כפוי, בודאי שמשמים אפשרו לזה לקרות, הלא די שה' היה אומר למשה לרדת שעה קודם, או מראה להם שמשה חי וכיוצא בזה והם לא היו חוטאים.
ובכן בחזרה למשכן שקיבלנו לאחר החטא, יש בו רעיון של משכן הבנוי לא רק על בסיס החויה העצומה של מעמד הר סיני וערכי התורה, אלא גם על רעיון בסיסי חשוב והוא משכן של הכרת הטוב, הכרת יכולת התשובה שלנו וסליחת ה', הכרת אהבת ה' אלינו גם אם נפלנו, הכרת חולשתנו ותלותנו בריבונו של עולם.מתוך כל זה גם אהבתנו לה' התחזקה בעקבות החטא.
הפרשה פותחת בהתקהלות, 'ויקהל משה' והדבר בולט שיש קשר בין ההתקהלות המקולקלת שהיתה בחטא העגל להתקהלות המתוקנת שקורה כאן. ובעצם אפשר לראות אותה כקונטרה להתקהלות שם, כתיקון לאותה התקהלות ואפשר לראות אותה כלימוד שעלה ממש מתוך אותה התקהלות פסולה, היה כאן לימוד כוחה של ההתקהלות, הייתה כאן הבנה כמה עוצמת הציבור היא עצומה, הם חשו על בשרם מה קרה כשזה היה לרעה, ולכן הבינו מה רבה התועלת כשזה יהיה לטובה.
בכל אופן רואים בפסוקים שיש הבדל משמעותי בין התקהלויות אלו, בחטא העגל מבואר בפסוק כי העם התקהל ובני ישראל עמדו מנגד, שנאמר 'ויקהלו העם' ובני ישראל עמדו מנגד ולא מיחו, ואילו כאן ראשי המתקהלים היו בני ישראל, שנאמר אצלנו 'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל' שאלו החלקים החזקים באומה. בני ישראל יצאו מעמדת הצופה ועברו לעמדת הנהגה. באופן טבעי ל'עם' החלקים העממיים אלו שפחות עוסקים במושכלות, יותר קל להתקהל אבל זה גם יותר מסוכן, כמו שראינו, מאידך לבני ישראל יותר קשה להתקהל, אבל כאשר מצליחים זה מביא ברכה רבה.
לכן אפשר לומר שחטא העגל תרם את חלקו והביא להתקהלות לבניית המשכן.
יש גם את הרווח של הקשר שמתחזק בעקבות ההשלמה, והיא התחזקות הקשר עם ה' בעקבות החטא:
את הדוגמא הכי דומה לזה אפשר לראות במריבות בין בני זוג. פעמים שהמריבות גורמות חלילה לפירוק הזוגיות. אבל ברוב המקרים אפשר לראות כיצד הם דוקא תרמו לחיזוק הקשר. אמנם בתוך המריבה ישנה נטיה להתגעגע למצב שלפניה, אבל כשאנו רואים לעיתים רבות שהמריבות מביאות אותנו למקום טוב יותר, משפרות את הקשר. המריבות מראות לעצמנו את חולשותינו, מזכירות לנו למה התחתנו, חושפות בפנינו את האכפתיות של בן הזוג אלינו, מזכירות לנו שעלינו להתקדם ולא לדרוך במקום, לא להסתפק בשקט תעשייתי קר. אנו קולטים שהכל לטובה גם המריבות הללו.
יכול היה מישהו לומר שאם בני הזוג טרם יצאו מהחופה וכבר רבו ביניהם, זה סימן שהקשר הזה בעייתי ולא לא יגיע רחוק. אז באה התורה ומספרת לנו על בני זוג שרבו מתחת לחופה והקשר ביניהם דוקא מתמיד אלפי שנים.
נכון להיום המתח החברתי בעם קשה מאוד. האתגר לראות כיצד אפשר גם למנף את המצב. לא לחזור אחורה,אלא לראות להיכן אפשר להתקדם מהמצב קדימה. לחפש את החלום המשותף לכולם. כמו המשכן גם בית המקדש השלישי צריך להבנות מתוך התקהלות ומתוך השתוקקות להשראת השכינה. מי לא רוצה למצוא את מקומו הנכון, להכיר את עצמיותו, להתחבר למקור החיים שלו, לזכות לסיעתא דשמיא?
בס"ד לפרשת ויקהל-פיקודי התשפ"ד
בס"ד לפרשת ויקהל-פיקודי התשפ"ה
בס"ד לפרשת ויקהל-פיקודי התשפ"ו
השבת והמשכן – סוף מחשבה במעשה תחילה
ההיפוך בין ציווי לביצוע
בתיאור הציווי על בניית המשכן, הציווי על השבת מופיע בסוף הרשימה – הדבר האחרון שנאמר לפני שהתפרץ חטא העגל. לעומת זאת, בתיאור הביצוע בפרשת ויקהל, הדבר הראשון שמשה מצווה את בני ישראל, עוד לפני פתיחת מלאכת המשכן, הוא שמירת השבת. אפשר לקרוא לזה 'סוף מחשבה במעשה תחילה'. מה משמעותו של היפוך זה?
במחשבה, השבת היא האחרונה – שכן העולם הזה, שאת קדושתו בא המשכן לגלות, הוא הסולל את הדרך לעולם הבא. כל מי שרוצה להגיע ל"יום שכולו שבת" חייב להירתם תחילה לתיקון העולם הזה. ברם, כשעוברים למעשה, השבת פותחת את הרשימה – כי אי אפשר לתקן את העולם הזה לפני שמגדירים בבירור מהו היעד. היעד הוא "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" (מתוך ברכת המזון). כך עברה השבת, שהיא התכלית, מסוף הרשימה במחשבה לתחילת הרשימה במעשה.
שבת החודש – קידוש הזמן
שבת זו היא גם שבת החודש – האחרונה מארבע השבתות המיוחדות: שקלים, זכור, פרה והחודש. בה נקרא למפטיר את המצווה הראשונה שנצטווה עם ישראל עוד בהיותו במצרים:
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה׃" (שמות יב, ב)
המשותף לשבת ולמצוות החודש הוא ששתיהן מצוות הפועלות קדושה בזמן. השבת חושפת את הקדושה הקבועה והטבועה בזמן מעצמה, ואילו מצוות קידוש החודש מגלה את הקדושה שעם ישראל מצווה להחיל בזמן. בזכות פעולת הקידוש שאנו מבצעים מדי חודש, אנו נעשים שותפים פעילים בהופעת קדושת המועדים. אמנם ה' יתברך הגדיר להם זמן מפורש בתורה, אך מפני שזמן זה מוגדר כתאריך בחודש ואנו קובעים מתי יחול ראש החודש – יוצא שמכוח פעולת עם ישראל נקבע בשמים באיזה יום תחול קדושת המועד.
גם ביחס למצוות קידוש החודש נכונה האמירה 'סוף מחשבה במעשה תחילה': שבת החודש היא המצווה הציבורית הראשונה שקיבלנו כאומה, ועל פי ה'קדושת לוי' (פרשת כי תשא) היא כנגד היו"ד של שם הוי"ה וספירת החכמה – מעלה עליונה ביותר. הקדושה שאנו פועלים להכניס לתוך הזמן היא אור חוזר מקדושת השבת שה' יתברך משפיע עלינו; היא מבטאת אמונה וביטחון שאנו מסוגלים, ובעזרת ה' גם נצליח, לקדש את הזמן. מדברי הרב קוק עולה ששבת החודש מקבילה לתשובה מאהבה – התשובה המסוגלת להפוך זדונות לזכויות, כלומר לפעול לאחור בזמן ולתקן אף את העבר.
המשכן והמקדש – קדושת המקום
בניגוד לשבת ולחודש המגלים את הקדושה שבזמן, המשכן ובמיוחד המקדש באים לגלות את הקדושה שבמקום. המקדש הוא המקום המקודש ביותר בעולם על פי תורתנו, ונקודת הראשית של הבריאה כולה.
כללי הטבע בנוגע למקום לא חלו במלואם בבית המקדש. הארון לא תפס מקום בקודש קודשים. חז"ל מוסיפים שכשעלו ישראל לרגל היו עומדים צפופים ומשתחווים רווחים: דווקא בשעת ההשתחוויה, שבה כל אחד תופס שטח גדול יותר, היה מרחב ורווח. ועוד נאמר: "מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים." בית המקדש חשף בצורה מוחשית את האמת העמוקה ש"הקב"ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו".
היחס בין השבת למשכן – יחיד וציבור, עולם זה ועולם הבא
מחד גיסא, בניית המשכן לא הותרה בשבת. מאידך, מלאכת עבודת הקרבנות בבית המקדש – הקרבנות הציבוריים שקבוע להם זמן – דוחה שבת; לכן בבית המקדש בוצעו כל המלאכות הנדרשות אף בשבת.
חכמי ישראל תיארו את דחיית השבת מפני קרבנות הציבור כעין פיקוח נפש: הקרבנות הם המחיים את הציבור ואת העולם. קדושת המקום – המשכן והמקדש – באה בעיקרה להביא את העולם הזה ליעודו ולשלמותו, להפכו ל"גן עדן עלי אדמות". קדושת השבת, לעומתה, מבטאת את החיבור לעולם הבא כאן ועכשיו בתוך העולם הזה; היא מלמדת אותנו להתכונן ולצפות ל"יום שכולו שבת".
העולם הבא הוא מקום קבלת השכר, ושכר זה הוא אישי – כל אחד כפי מעשיו בעולם הזה (אמנם "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – זהו הרכיב הכללי). לעומתו, גילוי הקדושה במקום ובעולם הזה היא משימה קבוצתית מובהקת, שרק בכוח הכלל היא ברת השגה.
בתורה מוזכרים לנו שני מקורות לשבת: שבת שהיא היום השביעי לבריאת העולם, ושבת שהיא היום בו עם ישראל יצא ממצרים. הנה היום השביעי לבריאה מבטא את יום המנוחה, את העולם הבא שכל ימי העולם הזה הינם הכנה אליו-זו השבת של היחיד. ואילו היום בו יצאנו ממצרים-זו השבת של הציבור, הקדושה שנותנת לנו את הכוח לפעול ולתקן את העולם הזה.
מכאן מובנת גם ההבחנה בין מלאכות היחיד לבין מלאכות הציבור בשבת: מלאכות היחיד נדחות בפני השבת, שכן לגבי היחיד השבת היא "יום שכולו מנוחה – עולם הבא", וכשם שאינו עושה מלאכה בשבת בביתו כך גם לא בבית המקדש. ואילו לגבי הציבור, קדושת השבת- היא מקור האנרגיה לפעול, להחיות ולתקן את העולם הזה – ולכן מלאכות הציבור במקדש שיעודו להחיות את העולם הזה נעשות אף בשבת.
סוף מחשבה במעשה תחילה – הסיכום
המשכן בא לגלות את הקדושה בעולם הזה – לתקן עולם במלכות שדי. השבת, לעומתו, באה לתת לנו טעימה ולזכור שאנו מתכוננים ל"יום שכולו שבת" – לעולם הבא.
כך ניתן לסכם: במחשבה – השבת מסיימת, שכן תיקון העולם הזה הוא הדרך אל העולם הבא. במעשה – השבת פותחת, שכן לא ניתן לצאת לדרך בלי לדעת לאן פניך מועדות. זוהי עומקה של הפרשה- 'סוף מחשבה במעשה תחילה.'
מסר לדורנו
שבת החודש מזכירה לנו שעם ישראל אינו משועבד לזמן אלא שליטו: אנחנו הם המקדשים את הזמן ומעצבים את משמעותו. כדי לתקן את העולם הזה ולמלא את ייעודנו, עלינו להתחיל תמיד מהגדרת התכלית – "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". האתגר שלנו הוא לשלב בין קדושת הזמן לקדושת המקום: לשמור שבת כהכנה לעולם הבא, ובמקביל לפעול בתוך העולם הזה מתוך שליחות ציבורית לבנות את בית המקדש השלישי. ככל שנעמיק בהבנה שהעולם הזה הוא הדרך והעולם הבא הוא היעד, כן נמצא את הכוח לרתום את מלוא כישרונותינו לתיקון עולם.
השבת והמשכן – סוף מחשבה במעשה תחילה
ההיפוך בין ציווי לביצוע
בתיאור הציווי על בניית המשכן, הציווי על השבת מופיע בסוף הרשימה – הדבר האחרון שנאמר לפני שהתפרץ חטא העגל. לעומת זאת, בתיאור הביצוע בפרשת ויקהל, הדבר הראשון שמשה מצווה את בני ישראל, עוד לפני פתיחת מלאכת המשכן, הוא שמירת השבת. אפשר לקרוא לזה 'סוף מחשבה במעשה תחילה'. מה משמעותו של היפוך זה?
במחשבה, השבת היא האחרונה – שכן העולם הזה, שאת קדושתו בא המשכן לגלות, הוא הסולל את הדרך לעולם הבא. כל מי שרוצה להגיע ל"יום שכולו שבת" חייב להירתם תחילה לתיקון העולם הזה. ברם, כשעוברים למעשה, השבת פותחת את הרשימה – כי אי אפשר לתקן את העולם הזה לפני שמגדירים בבירור מהו היעד. היעד הוא "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" (מתוך ברכת המזון). כך עברה השבת, שהיא התכלית, מסוף הרשימה במחשבה לתחילת הרשימה במעשה.
שבת החודש – קידוש הזמן
שבת זו היא גם שבת החודש – האחרונה מארבע השבתות המיוחדות: שקלים, זכור, פרה והחודש. בה נקרא למפטיר את המצווה הראשונה שנצטווה עם ישראל עוד בהיותו במצרים:
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה׃" (שמות יב, ב)
המשותף לשבת ולמצוות החודש הוא ששתיהן מצוות הפועלות קדושה בזמן. השבת חושפת את הקדושה הקבועה והטבועה בזמן מעצמה, ואילו מצוות קידוש החודש מגלה את הקדושה שעם ישראל מצווה להחיל בזמן. בזכות פעולת הקידוש שאנו מבצעים מדי חודש, אנו נעשים שותפים פעילים בהופעת קדושת המועדים. אמנם ה' יתברך הגדיר להם זמן מפורש בתורה, אך מפני שזמן זה מוגדר כתאריך בחודש ואנו קובעים מתי יחול ראש החודש – יוצא שמכוח פעולת עם ישראל נקבע בשמים באיזה יום תחול קדושת המועד.
גם ביחס למצוות קידוש החודש נכונה האמירה 'סוף מחשבה במעשה תחילה': שבת החודש היא המצווה הציבורית הראשונה שקיבלנו כאומה, ועל פי ה'קדושת לוי' (פרשת כי תשא) היא כנגד היו"ד של שם הוי"ה וספירת החכמה – מעלה עליונה ביותר. הקדושה שאנו פועלים להכניס לתוך הזמן היא אור חוזר מקדושת השבת שה' יתברך משפיע עלינו; היא מבטאת אמונה וביטחון שאנו מסוגלים, ובעזרת ה' גם נצליח, לקדש את הזמן. מדברי הרב קוק עולה ששבת החודש מקבילה לתשובה מאהבה – התשובה המסוגלת להפוך זדונות לזכויות, כלומר לפעול לאחור בזמן ולתקן אף את העבר.
המשכן והמקדש – קדושת המקום
בניגוד לשבת ולחודש המגלים את הקדושה שבזמן, המשכן ובמיוחד המקדש באים לגלות את הקדושה שבמקום. המקדש הוא המקום המקודש ביותר בעולם על פי תורתנו, ונקודת הראשית של הבריאה כולה.
כללי הטבע בנוגע למקום לא חלו במלואם בבית המקדש. הארון לא תפס מקום בקודש קודשים. חז"ל מוסיפים שכשעלו ישראל לרגל היו עומדים צפופים ומשתחווים רווחים: דווקא בשעת ההשתחוויה, שבה כל אחד תופס שטח גדול יותר, היה מרחב ורווח. ועוד נאמר: "מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים." בית המקדש חשף בצורה מוחשית את האמת העמוקה ש"הקב"ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו".
היחס בין השבת למשכן – יחיד וציבור, עולם זה ועולם הבא
מחד גיסא, בניית המשכן לא הותרה בשבת. מאידך, מלאכת עבודת הקרבנות בבית המקדש – הקרבנות הציבוריים שקבוע להם זמן – דוחה שבת; לכן בבית המקדש בוצעו כל המלאכות הנדרשות אף בשבת.
חכמי ישראל תיארו את דחיית השבת מפני קרבנות הציבור כעין פיקוח נפש: הקרבנות הם המחיים את הציבור ואת העולם. קדושת המקום – המשכן והמקדש – באה בעיקרה להביא את העולם הזה ליעודו ולשלמותו, להפכו ל"גן עדן עלי אדמות". קדושת השבת, לעומתה, מבטאת את החיבור לעולם הבא כאן ועכשיו בתוך העולם הזה; היא מלמדת אותנו להתכונן ולצפות ל"יום שכולו שבת".
העולם הבא הוא מקום קבלת השכר, ושכר זה הוא אישי – כל אחד כפי מעשיו בעולם הזה (אמנם "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – זהו הרכיב הכללי). לעומתו, גילוי הקדושה במקום ובעולם הזה היא משימה קבוצתית מובהקת, שרק בכוח הכלל היא ברת השגה.
בתורה מוזכרים לנו שני מקורות לשבת: שבת שהיא היום השביעי לבריאת העולם, ושבת שהיא היום בו עם ישראל יצא ממצרים. הנה היום השביעי לבריאה מבטא את יום המנוחה, את העולם הבא שכל ימי העולם הזה הינם הכנה אליו-זו השבת של היחיד. ואילו היום בו יצאנו ממצרים-זו השבת של הציבור, הקדושה שנותנת לנו את הכוח לפעול ולתקן את העולם הזה.
מכאן מובנת גם ההבחנה בין מלאכות היחיד לבין מלאכות הציבור בשבת: מלאכות היחיד נדחות בפני השבת, שכן לגבי היחיד השבת היא "יום שכולו מנוחה – עולם הבא", וכשם שאינו עושה מלאכה בשבת בביתו כך גם לא בבית המקדש. ואילו לגבי הציבור, קדושת השבת- היא מקור האנרגיה לפעול, להחיות ולתקן את העולם הזה – ולכן מלאכות הציבור במקדש שיעודו להחיות את העולם הזה נעשות אף בשבת.
סוף מחשבה במעשה תחילה – הסיכום
המשכן בא לגלות את הקדושה בעולם הזה – לתקן עולם במלכות שדי. השבת, לעומתו, באה לתת לנו טעימה ולזכור שאנו מתכוננים ל"יום שכולו שבת" – לעולם הבא.
כך ניתן לסכם: במחשבה – השבת מסיימת, שכן תיקון העולם הזה הוא הדרך אל העולם הבא. במעשה – השבת פותחת, שכן לא ניתן לצאת לדרך בלי לדעת לאן פניך מועדות. זוהי עומקה של הפרשה- 'סוף מחשבה במעשה תחילה.'
מסר לדורנו
שבת החודש מזכירה לנו שעם ישראל אינו משועבד לזמן אלא שליטו: אנחנו הם המקדשים את הזמן ומעצבים את משמעותו. כדי לתקן את העולם הזה ולמלא את ייעודנו, עלינו להתחיל תמיד מהגדרת התכלית – "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". האתגר שלנו הוא לשלב בין קדושת הזמן לקדושת המקום: לשמור שבת כהכנה לעולם הבא, ובמקביל לפעול בתוך העולם הזה מתוך שליחות ציבורית לבנות את בית המקדש השלישי. ככל שנעמיק בהבנה שהעולם הזה הוא הדרך והעולם הבא הוא היעד, כן נמצא את הכוח לרתום את מלוא כישרונותינו לתיקון עולם.
053-525-3443 |
מייל: serge.fogiel@gmail.com |
פוגל סרז' |