בס"ד פרשת במדבר התשפ"א
פרשת במדבר עוסקת בין השאר בסידור חניית עם ישראל במבנה מסודר סביב המשכן:
וַיְדַבֵּ֣ר יְ-הוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ אִ֣ישׁ עַל־דִּגְל֤וֹ בְאֹתֹת֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מִנֶּ֕גֶד סָבִ֥יב לְאֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יַחֲנֽוּ׃
אנו מבינים שבמחנה ובמדבר חשוב מאוד הסדר, דוקא כי המציאות חסרת סדר. חשוב שלכל שבט ומשפחה יהיה הדגל שלה כדי שהאנשים יוכלו בנקל לחזור לביתם אם הלכו לדבר מה. וכך כותב רש"י :
כָּל דֶּגֶל יִהְיֶה לוֹ אוֹת מַפָּה צְבוּעָה תְלוּיָה בוֹ, צִבְעוֹ שֶׁל זֶה לֹא כְצִבְעוֹ שֶׁל זֶה, צֶבַע כָּל אֶחָד כְּגוֹן אַבְנוֹ הַקְּבוּעָה בַחֹשֶׁן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יַכִּיר כָּל אֶחָד אֶת דִּגְלוֹ. חז"ל גם למדו מכאן ששמות האבות היו חקוקים על הדגלים. למה גם נצרכו אותם אותות/אותיות אבותם להיות על הדגלים?
עונה הבן איש חי :לרמוז שכל ישראל צריכים לתפוס מדת האחדות ולהיות כולם כאיש אחד ובזה יתרומם דגלם וקרנם למעלה כי כשישראל הם באחדות אחד אזי אפי' אם הם חוטאין לא יגלם הש"ית מעל שולחנו וימסרם ביד אויב. ונראה שהתורה באה להדגיש את חשיבות האחדות כשציינה שלכל איש יהיה את דגלו שלו, ולא יהיה הדגל סיבה להתבדל אחד מהשני אלא להתגדל באחדות. להרים רק את דגל האחדות בלי הדגל של כל אחד ואחד, זה קל להרמה ומהיר לאבדה. להרים את הדגל הפרטי תוך התנתקות מהכלל כנ"ל. אולם המיוחל הוא: אִ֣ישׁ עַל־דִּגְל֤וֹ בְאֹתֹת֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם.
מובא במדרש רבה :בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי יָרְדוּ עִמּוֹ כ"ב רְבָבוֹת שֶׁל מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, יח): רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן, וְהָיוּ כֻלָּם עֲשׂוּיִם דְּגָלִים דְּגָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ה, י): דָּגוּל מֵרְבָבָה, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָן יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם עֲשׂוּיִם דְּגָלִים דְּגָלִים, הִתְחִילוּ מִתְאַוִּים לִדְגָלִים, אָמְרוּ אַלְוַאי כָּךְ אָנוּ נַעֲשִׂים דְּגָלִים כְּמוֹתָן, לְכָךְ נֶאֱמַר: הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, זֶה סִינַי שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ הַתּוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלָה בַּיַּיִן (משלי ט, ה): וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, הֱוֵי: אֶל בֵּית הַיָּיִן, זֶה סִינָי. וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה, אָמְרוּ אִלּוּלֵי הוּא מַגְדִּיל עָלַי אַהֲבָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים כ, ו): נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וגו', אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה נִּתְאַוִּיתֶם לַעֲשׂוֹת דְּגָלִים, חַיֵּיכֶם שֶׁאֲנִי מְמַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתֵיכֶם, (תהלים כ, ו): יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ, מִיָּד הוֹדִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לְמשֶׁה לֵךְ עֲשֵׂה אוֹתָם דְּגָלִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְאַוּוּ.
מהם אותם דגלים שנשאו המלאכים, למה נתאוו ישראל גם לדגלים כמותם?
מבאר השם משמואל: ענין הדגלים כמו בגשמיות שידע התועה מן המחנה לשוב אל מחנהו בנקל ע"י שרואה סימן דגלו, כן ברוחניות שצורת האדם המעלה להיות דבוק בהש"י, אך צורכי גופו הם המונעין את האדם מהדביקות ע"י טרדות מטרדות שונות שע"ז נאמר תעיתי כשה אובד בקש עבדך, ע"ז באין הדגלים לפועל דמיוני שהענין האלקי יהי עומד תמיד לפני עיניהם כדמיון דגל של המחנה ושבאמצעותן בנקל יהי' לו לשוב לדביקתו אל המקום אשר הי' שם אהלו בראשונה, והיינו שראו את מלאכי השרת עשוים דגלים דגלים, היינו שצורת המלאך להיות תמיד דבוק בה' באין מפריע כל אחד בשורשו איש על מחנהו ואיש על דגלו, כן התאוו ישראל שיהי' תמיד מאיר נגד עיניהם הענין האלקי לשוב לדביקתן:
השם משמואל מבאר את המדרש, עם ישראל התאווה לדגלי המלאכים, אצלם רצון ה' עומד תמיד נגד עיניהם, גם עם ישראל ביקש כמותם להיות דבוק בה'. כמו שאומר נעים זמירות ישראל : נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱ-לֹהֵינוּ נִדְגֹּל יְמַלֵּא יְ-הוָה כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ. הפסוק הזה אומר דרשני, לכאורה אם בשם ה' נדגול, אז בכך נוותר על הדגל הפרטי שלנו, חלילה נאבד את משאלותינו, אומר לנו תהילים, דוקא כך ימלא ה' כל משאלותיך, כי התבטלות למקור החיים שלנו איננה ויתור על העצמיות והייחודיות שלנו אלא דוקא העצמה שלה.
אפשר גם להתבונן בכיוון ההפוך, ההכרה שלכל אחד מאיתנו יש את הדגל המיוחד שלו, את המקום המיוחד שלו, אף אחד לא יקח לי את מקומי, היא הנותנת לנו את היכולת לקבל את מקומו של הזולת, והיכולת להתאחד כולנו למחנה אחד. הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.
שבת שלום בעז מל
פרשת במדבר עוסקת בין השאר בסידור חניית עם ישראל במבנה מסודר סביב המשכן:
וַיְדַבֵּ֣ר יְ-הוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ אִ֣ישׁ עַל־דִּגְל֤וֹ בְאֹתֹת֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מִנֶּ֕גֶד סָבִ֥יב לְאֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יַחֲנֽוּ׃
אנו מבינים שבמחנה ובמדבר חשוב מאוד הסדר, דוקא כי המציאות חסרת סדר. חשוב שלכל שבט ומשפחה יהיה הדגל שלה כדי שהאנשים יוכלו בנקל לחזור לביתם אם הלכו לדבר מה. וכך כותב רש"י :
כָּל דֶּגֶל יִהְיֶה לוֹ אוֹת מַפָּה צְבוּעָה תְלוּיָה בוֹ, צִבְעוֹ שֶׁל זֶה לֹא כְצִבְעוֹ שֶׁל זֶה, צֶבַע כָּל אֶחָד כְּגוֹן אַבְנוֹ הַקְּבוּעָה בַחֹשֶׁן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יַכִּיר כָּל אֶחָד אֶת דִּגְלוֹ. חז"ל גם למדו מכאן ששמות האבות היו חקוקים על הדגלים. למה גם נצרכו אותם אותות/אותיות אבותם להיות על הדגלים?
עונה הבן איש חי :לרמוז שכל ישראל צריכים לתפוס מדת האחדות ולהיות כולם כאיש אחד ובזה יתרומם דגלם וקרנם למעלה כי כשישראל הם באחדות אחד אזי אפי' אם הם חוטאין לא יגלם הש"ית מעל שולחנו וימסרם ביד אויב. ונראה שהתורה באה להדגיש את חשיבות האחדות כשציינה שלכל איש יהיה את דגלו שלו, ולא יהיה הדגל סיבה להתבדל אחד מהשני אלא להתגדל באחדות. להרים רק את דגל האחדות בלי הדגל של כל אחד ואחד, זה קל להרמה ומהיר לאבדה. להרים את הדגל הפרטי תוך התנתקות מהכלל כנ"ל. אולם המיוחל הוא: אִ֣ישׁ עַל־דִּגְל֤וֹ בְאֹתֹת֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם.
מובא במדרש רבה :בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי יָרְדוּ עִמּוֹ כ"ב רְבָבוֹת שֶׁל מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, יח): רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן, וְהָיוּ כֻלָּם עֲשׂוּיִם דְּגָלִים דְּגָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ה, י): דָּגוּל מֵרְבָבָה, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָן יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם עֲשׂוּיִם דְּגָלִים דְּגָלִים, הִתְחִילוּ מִתְאַוִּים לִדְגָלִים, אָמְרוּ אַלְוַאי כָּךְ אָנוּ נַעֲשִׂים דְּגָלִים כְּמוֹתָן, לְכָךְ נֶאֱמַר: הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, זֶה סִינַי שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ הַתּוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלָה בַּיַּיִן (משלי ט, ה): וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, הֱוֵי: אֶל בֵּית הַיָּיִן, זֶה סִינָי. וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה, אָמְרוּ אִלּוּלֵי הוּא מַגְדִּיל עָלַי אַהֲבָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים כ, ו): נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וגו', אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה נִּתְאַוִּיתֶם לַעֲשׂוֹת דְּגָלִים, חַיֵּיכֶם שֶׁאֲנִי מְמַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתֵיכֶם, (תהלים כ, ו): יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ, מִיָּד הוֹדִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לְמשֶׁה לֵךְ עֲשֵׂה אוֹתָם דְּגָלִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְאַוּוּ.
מהם אותם דגלים שנשאו המלאכים, למה נתאוו ישראל גם לדגלים כמותם?
מבאר השם משמואל: ענין הדגלים כמו בגשמיות שידע התועה מן המחנה לשוב אל מחנהו בנקל ע"י שרואה סימן דגלו, כן ברוחניות שצורת האדם המעלה להיות דבוק בהש"י, אך צורכי גופו הם המונעין את האדם מהדביקות ע"י טרדות מטרדות שונות שע"ז נאמר תעיתי כשה אובד בקש עבדך, ע"ז באין הדגלים לפועל דמיוני שהענין האלקי יהי עומד תמיד לפני עיניהם כדמיון דגל של המחנה ושבאמצעותן בנקל יהי' לו לשוב לדביקתו אל המקום אשר הי' שם אהלו בראשונה, והיינו שראו את מלאכי השרת עשוים דגלים דגלים, היינו שצורת המלאך להיות תמיד דבוק בה' באין מפריע כל אחד בשורשו איש על מחנהו ואיש על דגלו, כן התאוו ישראל שיהי' תמיד מאיר נגד עיניהם הענין האלקי לשוב לדביקתן:
השם משמואל מבאר את המדרש, עם ישראל התאווה לדגלי המלאכים, אצלם רצון ה' עומד תמיד נגד עיניהם, גם עם ישראל ביקש כמותם להיות דבוק בה'. כמו שאומר נעים זמירות ישראל : נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱ-לֹהֵינוּ נִדְגֹּל יְמַלֵּא יְ-הוָה כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ. הפסוק הזה אומר דרשני, לכאורה אם בשם ה' נדגול, אז בכך נוותר על הדגל הפרטי שלנו, חלילה נאבד את משאלותינו, אומר לנו תהילים, דוקא כך ימלא ה' כל משאלותיך, כי התבטלות למקור החיים שלנו איננה ויתור על העצמיות והייחודיות שלנו אלא דוקא העצמה שלה.
אפשר גם להתבונן בכיוון ההפוך, ההכרה שלכל אחד מאיתנו יש את הדגל המיוחד שלו, את המקום המיוחד שלו, אף אחד לא יקח לי את מקומי, היא הנותנת לנו את היכולת לקבל את מקומו של הזולת, והיכולת להתאחד כולנו למחנה אחד. הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.
שבת שלום בעז מל
בס"ד פרשת במדבר התשפ"ב
בס"ד פרשת במדבר התשפ"ג
לכאורה ספר ויקרא היה אמור לסיים את התורה. הלא הוא מסתיים : אֵלֶּה הַמִּצְוֺת אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה אֶת־מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי׃ אלה ואין בלתם! בהר סיני נחתמה התורה. כשחז"ל רוצים להוכיח שאין נביא רשאי לחדש דבר בתורה הם מביאים את הפסוק הזה שחותם את ספר ויקרא. אז למה נועד ספר במדבר?
תורת הנפילות:
היה אפשר לענות שהתורה נועדה לא רק לסלול את הדרך הישרה, אלא אף לעזור לנו להתמודד עם נפילות ומשברים, ואם זו המטרה של ספר במדבר,הרי שיש בו נפילות ומשברים למכביר, ואנו יכולים ללמוד ממנו כיצד להתמודד עם בעיות מסוגים שונים הן ברמה הלאומית והן ברמה הפרטית.
אמנם יש אמת בתשובה הזו אבל נראה שהיא לא מספקת, חז"ל אמרו שאם לא היו חוטאים ישראל היו מקבלים את חמשת חומשי התורה וספר יהושע. זאת אומרת שלכל התורה כולל ספר במדבר יש משמעות גם לכתחילה כשאין חטאים ונפילות.
המסעות והתורה הנלמדת מן השטח:
נראה שכל מוסד חינוכי מודע לכך שלטיולים,מסעות ופעילויות החוץ יש משקל חשוב מאוד בחינוך,עיצוב ופיתוח הילדים. לא סתם בשנים האחרונות ל: גני הטבע,בתי ספר סביבתיים ומוסדות רגבים יש ביקוש חזק מאוד. ובכן גם בתורה יש את המימד המדברי הפתוח. התורה שנחשפת מתוך המאורעות והנסיונות.
כמה דוגמאות:
מקומם של הלוים בעם ישראל- עד כה לא הוגדר תפקידם. הם אמנם נבחרו לחלק מהדעות לאחר חטא העגל, ואם לא היו חוטאים אזי לא היה צריך את הלוים שישרתו בקודש, אבל החסרון באומה חשף את היכולות המיוחדות של הלוויים, וגם בעתיד הם לא יאבדו את תפקידם גם כשיגיעו הבכורים ליעודם.
דין פסח שני- כמה אנשים היו טמאים ולא יכלו לעשות את הפסח במועדו, אבל חשקה נפשם כן לעשות את הפסח,הם הרגישו שלא באשמתם הם מפסידים משהו גדול, פניתם למשה רבינו גילתה שיש באמת בתורה הדרכה למצב כזה והם יכולים לעשות ביד' באייר פסח שני.
נזיר-בתורה עד לספר במדבר לא היה מקום להודיע את דיני הנזיר כי ה' לא ציווה עלינו להיות נזירים. אבל כשמתעורר מהעם רצון כזה התורה נותנת לו מקום, ואפילו הדרכה כיצד לעשות זאת נכון.
המתאוננים והמן- העם מתאונן למשה שאין להם מה לאכול, בעקבות התלונה עם ישראל מתבשר במן. המן ליווה אותם כל ימי המדבר. הוא בטח היה חלק מהתכנית הא-לוהית,אבל החשיפה הגיעה בעקבות תלונה של העם.
בנות צלפחד-סיפור שחשף את אהבת הארץ של הבנות האלו ולימד אותנו כמה דינים חשובים בדיני ירושה.
למעשה כל הספר הוא כזה, גם החטאים והנפילות המופיעים בו שהם בדיעבד, חושף לנו חלקים מתורת החיים של הלכתחילא. גם בחיינו הפרטיים אנו זוכים לגלות פעמים רבות מתוך נסיונות וקשיים דברים חדשים על עצמנו,כוחות חיים והבנות שללא הקשיים לא היינו יודעים ומוציאים לפועל.
שיאם של החומשים מגיע בסופם:
כבר דיברנו מזה שהפסגה של כל חומש מגיעה בסופו. ספר במדבר חותם את מסעות ישראל במדבר.סך הכל 42 מסעות. חכמינו מציינים שגם ברמת הפרט,כל אחד עובר את ה42 מסעות שלו במהלך חייו. יש מסעות שאנו עושים לאור הדרכת התורה ויש מסעות שאנו עוברים מכל מיני סיבות והם חושפים לנו חלקים מהתורה שלא היינו מודעים אליהם קודם.
וכיצד מסתיים ספר במדבר?
אֵלֶּה הַמִּצְוֺת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ׃
למרות שכל התורה ניתנה מסיני, חלקים משמעותיים ממנה נחשפו דווקא ( על פי התכנית הא-לוהית) מתוך מסעות המדבר וניסיונותיו.
לכאורה ספר ויקרא היה אמור לסיים את התורה. הלא הוא מסתיים : אֵלֶּה הַמִּצְוֺת אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה אֶת־מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי׃ אלה ואין בלתם! בהר סיני נחתמה התורה. כשחז"ל רוצים להוכיח שאין נביא רשאי לחדש דבר בתורה הם מביאים את הפסוק הזה שחותם את ספר ויקרא. אז למה נועד ספר במדבר?
תורת הנפילות:
היה אפשר לענות שהתורה נועדה לא רק לסלול את הדרך הישרה, אלא אף לעזור לנו להתמודד עם נפילות ומשברים, ואם זו המטרה של ספר במדבר,הרי שיש בו נפילות ומשברים למכביר, ואנו יכולים ללמוד ממנו כיצד להתמודד עם בעיות מסוגים שונים הן ברמה הלאומית והן ברמה הפרטית.
אמנם יש אמת בתשובה הזו אבל נראה שהיא לא מספקת, חז"ל אמרו שאם לא היו חוטאים ישראל היו מקבלים את חמשת חומשי התורה וספר יהושע. זאת אומרת שלכל התורה כולל ספר במדבר יש משמעות גם לכתחילה כשאין חטאים ונפילות.
המסעות והתורה הנלמדת מן השטח:
נראה שכל מוסד חינוכי מודע לכך שלטיולים,מסעות ופעילויות החוץ יש משקל חשוב מאוד בחינוך,עיצוב ופיתוח הילדים. לא סתם בשנים האחרונות ל: גני הטבע,בתי ספר סביבתיים ומוסדות רגבים יש ביקוש חזק מאוד. ובכן גם בתורה יש את המימד המדברי הפתוח. התורה שנחשפת מתוך המאורעות והנסיונות.
כמה דוגמאות:
מקומם של הלוים בעם ישראל- עד כה לא הוגדר תפקידם. הם אמנם נבחרו לחלק מהדעות לאחר חטא העגל, ואם לא היו חוטאים אזי לא היה צריך את הלוים שישרתו בקודש, אבל החסרון באומה חשף את היכולות המיוחדות של הלוויים, וגם בעתיד הם לא יאבדו את תפקידם גם כשיגיעו הבכורים ליעודם.
דין פסח שני- כמה אנשים היו טמאים ולא יכלו לעשות את הפסח במועדו, אבל חשקה נפשם כן לעשות את הפסח,הם הרגישו שלא באשמתם הם מפסידים משהו גדול, פניתם למשה רבינו גילתה שיש באמת בתורה הדרכה למצב כזה והם יכולים לעשות ביד' באייר פסח שני.
נזיר-בתורה עד לספר במדבר לא היה מקום להודיע את דיני הנזיר כי ה' לא ציווה עלינו להיות נזירים. אבל כשמתעורר מהעם רצון כזה התורה נותנת לו מקום, ואפילו הדרכה כיצד לעשות זאת נכון.
המתאוננים והמן- העם מתאונן למשה שאין להם מה לאכול, בעקבות התלונה עם ישראל מתבשר במן. המן ליווה אותם כל ימי המדבר. הוא בטח היה חלק מהתכנית הא-לוהית,אבל החשיפה הגיעה בעקבות תלונה של העם.
בנות צלפחד-סיפור שחשף את אהבת הארץ של הבנות האלו ולימד אותנו כמה דינים חשובים בדיני ירושה.
למעשה כל הספר הוא כזה, גם החטאים והנפילות המופיעים בו שהם בדיעבד, חושף לנו חלקים מתורת החיים של הלכתחילא. גם בחיינו הפרטיים אנו זוכים לגלות פעמים רבות מתוך נסיונות וקשיים דברים חדשים על עצמנו,כוחות חיים והבנות שללא הקשיים לא היינו יודעים ומוציאים לפועל.
שיאם של החומשים מגיע בסופם:
כבר דיברנו מזה שהפסגה של כל חומש מגיעה בסופו. ספר במדבר חותם את מסעות ישראל במדבר.סך הכל 42 מסעות. חכמינו מציינים שגם ברמת הפרט,כל אחד עובר את ה42 מסעות שלו במהלך חייו. יש מסעות שאנו עושים לאור הדרכת התורה ויש מסעות שאנו עוברים מכל מיני סיבות והם חושפים לנו חלקים מהתורה שלא היינו מודעים אליהם קודם.
וכיצד מסתיים ספר במדבר?
אֵלֶּה הַמִּצְוֺת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ׃
למרות שכל התורה ניתנה מסיני, חלקים משמעותיים ממנה נחשפו דווקא ( על פי התכנית הא-לוהית) מתוך מסעות המדבר וניסיונותיו.
בס"ד פרשת במדבר התשפ"ד
מה מיוחד במפקד הפותח את חומש הפקודים?
שלושה מפקדים מצויינים בתורה:
בפרשת פקודי כשעם ישראל מתארגן לבניית המשכן כחצי שנה לאחר יציאת מצרים, התורה רוצה לציין את כמות הכסף שנאסף לבניית המשכן ולצורך כך היא מציינת את מספר הגברים מגיל עשרים ומעלה שנתנו כל אחד את מחצית-השקל. וכך נאמר:
"וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ׃
בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים׃"(שמות לח,כה-כו)
בפרשתנו פרשת במדבר כחצי שנה אחר כך עם ישראל מתארגן בהר סיני למסעותיו, ה' מצוה לשאת את ראש בני ישראל למשפחותם לבית אבותם וכך נאמר:
שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כׇּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כׇּל־זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם׃
מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כׇּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן׃
וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית־אֲבֹתָיו הוּא׃(במדבר א,ב-ד)
בפרשת פנחס שנמצאת כרונולוגית כבר בסוף ארבעים שנות הנדודים במדבר חוזרת המשימה לספור את כל עדת ישראל לבית אבותם, וכך נאמר:
"שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כׇּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כׇּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל׃"(במדבר כו,ב)
מה אנו רואים בפשט הדברים?
בפרשת פקודי שהספירה הינה בנוגע למשכן אין בספירה כל חלוקה בין השבטים או המשפחות, אנו לא יודעים כמה יש בשבט זה או אחר, נעשתה רק ספירה כוללת של הגברים מעל גיל עשרים.
בפרשת במדבר כשבאים לסדר את חניית השבטים, רוצים שכל אחד ידע בבירור מה מקומו יש במפקד ספירה כמה גברים בכל משפחה ומשפחה וכמה גברים בכל שבט ושבט. גם התורה מדגישה שהספירה צריכה להיעשות על ידי שלושה מנהיגים - משה, אהרן ונשיא כל שבט ושבט.
בפרשת פנחס יש מצב ביניים בין השנים, שם הציווי הוא לספור את בתי אבותם ללא משפחותיהם. המפקד מציין כמה אנשים היו בכל שבט ושבט ולא מציין מניין כל משפחה (בית אבותם זהו כינוי לשבט).
המפקד הראשון חושף את ההירתמות והשותפות של כולם בבניית המשכן, במטרה הכללית, בהשראת השכינה, ולכן אין בו פירוט לשבטים.
המפקד כאן בא לתת מקום גם לדגל של כל אחד ושל כל משפחה ומשפחה. כאשר כל שבט ימצא את מקומו הנכון למסביב למשכן וכל משפחה את מקומה הנכון בתוך השבט, כל בית אב יוכל להרים את הדגל שלו.
הדגל- מעבר להיותו נקודת ציון/סימון, כתובת מגורים במדבר שאין בו רחובות ומספרי בתים, מבטא גם את מה שאנו דוגלים בו, את השאיפות שלנו.
ספר במדבר נמצא בשלב בו עם ישראל כבר עמד בהר סיני וקיבל את עיקרי התורה של האומה. המשימה עכשיו שכל שבט וכל משפחה ימצאו את מקומם הנכון מסביב לחזון הכללי בשילוב עם הכוחות המיוחדים שיש לכל אחד ואחד מהם. הירידה הזו לפרטים מולידה גם מחלוקות וסיבוכים כפי שנראה בהמשך הספר אבל גם חושפת עוד רבדים בתורה ועוד כוחות באומה.
בפרשת פנחס שנמצאת כבר לקראת סופו של ספר במדבר והמפקד נעשה כהכנה לכניסה לארץ, הדגש עובר לבניית השבטים והחיבור ביניהם לכלל אחד.
יוצא סכמתית שמפקד ראשון-בניית הכלל.
מפקד שני-בניית הפרטים מסביב לכלל.
מפקד שלישי-עוסק בחיבורים ביניהם.
מבנה זה תואם את המודל של המהר"ל על מהלך ההיסטוריה שמתאר את תקופת הבית הראשון שבמרכזו בניית הכלל, בית שני שמרכזו בבניית הפרט ובית שלישי בחיבור הפרט והכלל.
בברכות לאבות האומה עם ישראל מקבל שלושה משלים: הוא נמשל לכוכבי השמים, חול הים ועפר הארץ. כוכבי השמים מלמדים שכל אחד יש לו אורות, כוחות ויחודיות משלו, כמו הכוכבים שכל אחד מהם עומד לעצמו ואינם נפגשים זה עם זה. חול הים מבטא את אפסיותו של היחיד לעומת הכלל, תודעת חול הים כבר מאפשרת קרבה בין גרגיר אחד למשנהו, אך עדין ניתן להבחין בכל גרגיר. עפר הארץ הוא עוד יותר קטן מחול הים ואת העפר אפשר כבר לגבל ולהדביק ליחידה אחת. שלושת הדימויים האלה מקבילים לשלושת המפקדים, הפרט, הכלל והממוצע.
למה המפקד נערך על ידי שלושה מנהיגים, משה רבנו,אהרן הכהן ונשיא כל שבט ושבט?
כותב מי השילוח:
ענין נשיאות ראש היה כפי מה דאיתא בגמ' (ברכות נ"ח.) אין דעתו של זה דומה לשל זה. כי הש"י חלק לכל אחד טובה וחיים בפני עצמו ואין אחד דומה לחבירו. ע"כ נאמר שאו את ראש היינו שתעמדו כל אחד על מקום השייך לו. ועי"ז יהיה במקומו מדוגל ומנושא. וע"כ נאמר אתה ואהרן, כי אהרן הוא נגד חיילין דמשכנא היינו עבודה, ומשה הוא נגד חיילין דאורייתא. ובשני אלו היינו תורה ועבודה נכלל כל החיים של ישראל. ואתכם יהיו איש איש למטה, לפי שהנשיא היה יודע לכל אחד איזה מקום שייך לו בהשבט, כי אם יחליף מקום אחד אין מצב השבט בשלימות, דרך משל מי שנוטע פרדס בסדר נאה ואם יחסיר או יחליף נטיעה אחת ניכר שאין הפרדס בשלימות, וישראל נקראים מטע ה' להתפאר.
אז בינתיים למדנו ממי השילוח שמשה היה נציג התורה במפקד, אהרן נציג האומה, ונשיא כל שבט הוא שיודע היכן צריך להיות מקומו של כל אחד בתוך שבטו כדי שהשבט יהיה מסודר בשלמותו.
יותר עמוק הוא נכנס בתורה נוספת שלו וכך כותב:
אחד, צריך האדם שיסתכל לעוה"ב ולא יטריד עצמו בעסקי עוה"ז.
ב', שלא יזיק לשום אחד מישראל שכל ישראל הם צורת אדם ואם יזיק לאחד מהם הוא כמזיק לאחד מאבריו. ג', צריך אדם לראות שגם לו יהיה לטובה.
העצה לאדם הרוצה למצוא את מקומו הנכון כאן בעולם, ראשית להביט אל עולם הבא, או בסגנון יותר פשוט, לודא שרצונו ושאיפותיו תואמים את רצון ה', כמובן הדרך לדעת זאת בעיקר דרך הדרכת התורה. התורה נקראת חיי עולם, היא המדריכה אותנו כיצד להתכונן לעולם הבא. לכן משה היה מעורב בארגון המפקד.
שנית, לוודא שרצונו ושאיפותיו תואמים את טובת האומה, אם היחיד או אפילו השבט משיג הצלחה על חשבון שאר האומה אין זו כלל הצלחה. לכן אהרן הכהן היה שותף בארגון המפקד.
שלישית לעודד ולחזק כל אחד ואחד להשיג את הצלחתו האישית, לזה השתתף נשיא כל שבט ושבט במפקד, כי הנשיא מכיר את אנשיו וחפץ בהצלחת כל אחד ואחד משבטו.
הדבר יכול להסביר את מקומם של הגפן והתאנה בנבואת אחרית הימים:
הגפן משתרגת לעצים אחרים ויינה מקרב בין האנשים, היא מסמלת את טובת האומה. התאנה מבטאת את טובת היחיד. מיכה הנביא בתיאור חזון אחרית הימים שלו, מתאר לנו את השילוב המנצח בין טובת האומה וטובת היחיד תוך נאמנות לה' א-לוהינו.
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים…וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי יְ-הוָה צְבָאוֹת דִּבֵּר.כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם יְ-הוָה אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד."(מיכה ד)
מה מיוחד במפקד הפותח את חומש הפקודים?
שלושה מפקדים מצויינים בתורה:
בפרשת פקודי כשעם ישראל מתארגן לבניית המשכן כחצי שנה לאחר יציאת מצרים, התורה רוצה לציין את כמות הכסף שנאסף לבניית המשכן ולצורך כך היא מציינת את מספר הגברים מגיל עשרים ומעלה שנתנו כל אחד את מחצית-השקל. וכך נאמר:
"וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ׃
בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים׃"(שמות לח,כה-כו)
בפרשתנו פרשת במדבר כחצי שנה אחר כך עם ישראל מתארגן בהר סיני למסעותיו, ה' מצוה לשאת את ראש בני ישראל למשפחותם לבית אבותם וכך נאמר:
שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כׇּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כׇּל־זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם׃
מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כׇּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן׃
וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית־אֲבֹתָיו הוּא׃(במדבר א,ב-ד)
בפרשת פנחס שנמצאת כרונולוגית כבר בסוף ארבעים שנות הנדודים במדבר חוזרת המשימה לספור את כל עדת ישראל לבית אבותם, וכך נאמר:
"שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כׇּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כׇּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל׃"(במדבר כו,ב)
מה אנו רואים בפשט הדברים?
בפרשת פקודי שהספירה הינה בנוגע למשכן אין בספירה כל חלוקה בין השבטים או המשפחות, אנו לא יודעים כמה יש בשבט זה או אחר, נעשתה רק ספירה כוללת של הגברים מעל גיל עשרים.
בפרשת במדבר כשבאים לסדר את חניית השבטים, רוצים שכל אחד ידע בבירור מה מקומו יש במפקד ספירה כמה גברים בכל משפחה ומשפחה וכמה גברים בכל שבט ושבט. גם התורה מדגישה שהספירה צריכה להיעשות על ידי שלושה מנהיגים - משה, אהרן ונשיא כל שבט ושבט.
בפרשת פנחס יש מצב ביניים בין השנים, שם הציווי הוא לספור את בתי אבותם ללא משפחותיהם. המפקד מציין כמה אנשים היו בכל שבט ושבט ולא מציין מניין כל משפחה (בית אבותם זהו כינוי לשבט).
המפקד הראשון חושף את ההירתמות והשותפות של כולם בבניית המשכן, במטרה הכללית, בהשראת השכינה, ולכן אין בו פירוט לשבטים.
המפקד כאן בא לתת מקום גם לדגל של כל אחד ושל כל משפחה ומשפחה. כאשר כל שבט ימצא את מקומו הנכון למסביב למשכן וכל משפחה את מקומה הנכון בתוך השבט, כל בית אב יוכל להרים את הדגל שלו.
הדגל- מעבר להיותו נקודת ציון/סימון, כתובת מגורים במדבר שאין בו רחובות ומספרי בתים, מבטא גם את מה שאנו דוגלים בו, את השאיפות שלנו.
ספר במדבר נמצא בשלב בו עם ישראל כבר עמד בהר סיני וקיבל את עיקרי התורה של האומה. המשימה עכשיו שכל שבט וכל משפחה ימצאו את מקומם הנכון מסביב לחזון הכללי בשילוב עם הכוחות המיוחדים שיש לכל אחד ואחד מהם. הירידה הזו לפרטים מולידה גם מחלוקות וסיבוכים כפי שנראה בהמשך הספר אבל גם חושפת עוד רבדים בתורה ועוד כוחות באומה.
בפרשת פנחס שנמצאת כבר לקראת סופו של ספר במדבר והמפקד נעשה כהכנה לכניסה לארץ, הדגש עובר לבניית השבטים והחיבור ביניהם לכלל אחד.
יוצא סכמתית שמפקד ראשון-בניית הכלל.
מפקד שני-בניית הפרטים מסביב לכלל.
מפקד שלישי-עוסק בחיבורים ביניהם.
מבנה זה תואם את המודל של המהר"ל על מהלך ההיסטוריה שמתאר את תקופת הבית הראשון שבמרכזו בניית הכלל, בית שני שמרכזו בבניית הפרט ובית שלישי בחיבור הפרט והכלל.
בברכות לאבות האומה עם ישראל מקבל שלושה משלים: הוא נמשל לכוכבי השמים, חול הים ועפר הארץ. כוכבי השמים מלמדים שכל אחד יש לו אורות, כוחות ויחודיות משלו, כמו הכוכבים שכל אחד מהם עומד לעצמו ואינם נפגשים זה עם זה. חול הים מבטא את אפסיותו של היחיד לעומת הכלל, תודעת חול הים כבר מאפשרת קרבה בין גרגיר אחד למשנהו, אך עדין ניתן להבחין בכל גרגיר. עפר הארץ הוא עוד יותר קטן מחול הים ואת העפר אפשר כבר לגבל ולהדביק ליחידה אחת. שלושת הדימויים האלה מקבילים לשלושת המפקדים, הפרט, הכלל והממוצע.
למה המפקד נערך על ידי שלושה מנהיגים, משה רבנו,אהרן הכהן ונשיא כל שבט ושבט?
כותב מי השילוח:
ענין נשיאות ראש היה כפי מה דאיתא בגמ' (ברכות נ"ח.) אין דעתו של זה דומה לשל זה. כי הש"י חלק לכל אחד טובה וחיים בפני עצמו ואין אחד דומה לחבירו. ע"כ נאמר שאו את ראש היינו שתעמדו כל אחד על מקום השייך לו. ועי"ז יהיה במקומו מדוגל ומנושא. וע"כ נאמר אתה ואהרן, כי אהרן הוא נגד חיילין דמשכנא היינו עבודה, ומשה הוא נגד חיילין דאורייתא. ובשני אלו היינו תורה ועבודה נכלל כל החיים של ישראל. ואתכם יהיו איש איש למטה, לפי שהנשיא היה יודע לכל אחד איזה מקום שייך לו בהשבט, כי אם יחליף מקום אחד אין מצב השבט בשלימות, דרך משל מי שנוטע פרדס בסדר נאה ואם יחסיר או יחליף נטיעה אחת ניכר שאין הפרדס בשלימות, וישראל נקראים מטע ה' להתפאר.
אז בינתיים למדנו ממי השילוח שמשה היה נציג התורה במפקד, אהרן נציג האומה, ונשיא כל שבט הוא שיודע היכן צריך להיות מקומו של כל אחד בתוך שבטו כדי שהשבט יהיה מסודר בשלמותו.
יותר עמוק הוא נכנס בתורה נוספת שלו וכך כותב:
אחד, צריך האדם שיסתכל לעוה"ב ולא יטריד עצמו בעסקי עוה"ז.
ב', שלא יזיק לשום אחד מישראל שכל ישראל הם צורת אדם ואם יזיק לאחד מהם הוא כמזיק לאחד מאבריו. ג', צריך אדם לראות שגם לו יהיה לטובה.
העצה לאדם הרוצה למצוא את מקומו הנכון כאן בעולם, ראשית להביט אל עולם הבא, או בסגנון יותר פשוט, לודא שרצונו ושאיפותיו תואמים את רצון ה', כמובן הדרך לדעת זאת בעיקר דרך הדרכת התורה. התורה נקראת חיי עולם, היא המדריכה אותנו כיצד להתכונן לעולם הבא. לכן משה היה מעורב בארגון המפקד.
שנית, לוודא שרצונו ושאיפותיו תואמים את טובת האומה, אם היחיד או אפילו השבט משיג הצלחה על חשבון שאר האומה אין זו כלל הצלחה. לכן אהרן הכהן היה שותף בארגון המפקד.
שלישית לעודד ולחזק כל אחד ואחד להשיג את הצלחתו האישית, לזה השתתף נשיא כל שבט ושבט במפקד, כי הנשיא מכיר את אנשיו וחפץ בהצלחת כל אחד ואחד משבטו.
הדבר יכול להסביר את מקומם של הגפן והתאנה בנבואת אחרית הימים:
הגפן משתרגת לעצים אחרים ויינה מקרב בין האנשים, היא מסמלת את טובת האומה. התאנה מבטאת את טובת היחיד. מיכה הנביא בתיאור חזון אחרית הימים שלו, מתאר לנו את השילוב המנצח בין טובת האומה וטובת היחיד תוך נאמנות לה' א-לוהינו.
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים…וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי יְ-הוָה צְבָאוֹת דִּבֵּר.כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם יְ-הוָה אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד."(מיכה ד)
בס"ד פרשת במדבר התשפ"ה
אין מוקדם ומאוחר בתורה
הנה על פי הפשט ספר בראשית ושמות הינם ספרים שנעים על ציר הזמן, יש בהם סדר כרונולוגי. (יש בהם לעיתים פסוקים שכנראה שמשה רבנו הכניס מאוחר יותר, כי התורה נכתבה על ידי משה רבנו מאות שנים אחרי התרחשות המאורעות, ואז חלק מהאירועים קבלו מבט אחר ממקום של עם ישראל, כגון המשפט "עַל־כֵּן לֹא־יֹאכְלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל־כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (בראשית לב,לג), אבל ככלל הם מסודרים לפי סדר הזמנים). ספר ויקרא הוא לא ספר כרונולוגי, הוא מעל לזמן. ספר במדבר חוזר להיות ספר כרונולוגי אבל עם "שיבושים" מֻבְנים בנוגע לציר הזמן. מהם למדו חכמי ישראל את הכלל - "אין מוקדם ומאוחר בתורה".
יש להתבונן מדוע כך סודר ספר במדבר? ומה המשמעות העמוקה של הכלל הזה המדובר? האם הכלל הזה גם יכול להסביר לנו כמה סיפורים וענינים בספר?
ובכן המקור אולי הכי ברור לכלל זה הוא שספר במדבר פותח בתאריך - "באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים". ואילו בפרשת בהעלותך בהמשך הספר מובא ציווי על עשיית הפסח והתאריך המובא שם הוא החודש הראשון לשנה השנית,כמה ימים לפני חג הפסח.
ראשית, הלימוד של "אין מוקדם ומאוחר בתורה" הוא לא אומר שאין סדר בתורה, שלא חשוב הסדר וכיוצא בזה. להיפך, האמירה הזו באה לומר לנו שהסדר בתורה מאוד מדויק ופעמים שהתורה סודרה על פי סדר אחר מזה הכרונולוגי. לכן גם לימד אותנו רבי עקיבא שיש לדרוש סמיכות פרשיות בתורה וללמוד מהסדר. כי אם הספר היה תמיד רק כרונולוגי, יתכן ששני נושאים הובאו בתורה בסמיכות פשוט כי כך הם קרו אבל אין לכך משמעות עמוקה, ולא היא - התורה מסודרת ומדויקת להפליא, זהו הלימוד היסודי.
יותר מכך, האמירה הזו מלמדת אותנו שיש לתורה מעלה שמעל לזמן, התורה נקראת בין השאר "חיי עולם". הבנה זו מתחברת ליסוד "הכל צפוי והרשות נתונה" לא רק במובן שיש לאדם חופש בחירה ובשמים כבר ידוע מראש מה הוא יבחר. אלא שגם כך התורה נמסרה לנו, לדוגמא בקשת בנות צלפחד לקבל נחלה בארץ חשפה את דיני הירושה והנחלה של בנות ישראל,ז"א התורה חיכתה ולא אמרה את ההלכה כדי לתת לבנות צלפחד את הזכות שהלכה זו תילמד מתוך שאלתן. וכן ההלכה שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו, לא נאמרה בתורה עד למעשה של זמרי בן סלוא, והריגתו בידי פנחס הכהן.
בעצם כל ספר במדבר הוא ספר האין מוקדם ומאוחר בתורה. לאחר שספר ויקרא הסתיים באמירה הברורה "אֵלֶּה הַמִּצְוֺת אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה אֶת־מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי׃ "(ויקרא כז,לד) פסוק שמשמעותו - התורה נחתמה סופית בהר סיני. אכן מפסוק זה למדו חז"ל שאין נביא רשאי לחדש דבר בתורה. אז אם נחתמה התורה כיצד זה שיש עוד שני ספרים גדושים בתורה לאחר הפסוק החותם את התורה? התשובה ברורה, כל הדינים והאמירות המופיעות בספר במדבר הינן חלק מהתורה-תורה מסיני. אלא שאנו נחשפנו אליהם בעקבות האירועים השונים,מכיוון ש - אין מוקדם ומאוחר בתורה -הם כלולים בתורה שניתנה מסיני.
(ומה התשובה לספר דברים? ובכן רוב ספר דברים הינו דברי סיכומים תוכחות וחיזוקים של משה רבנו לעם ישראל, גם כל ההלכות המופיעות לראשונה בספר זה, אין הכוונה לציווים חדשים שנאמרו באותו הזמן, אלא עם ישראל כבר הצטווה בהם בע"פ מסיני, ובתורה הכתובה הם רק עכשיו מופיעים לראשונה מפיו של משה)
הבה נעלה קומה נוספת בהבנת הנושא, אם בעולם הגשם הכלל הוא שאת הנעשה אין להשיב,בבחינת "כְתָב אֲשֶׁר־נִכְתָּב בְּשֵׁם־הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב׃"(אסתר ח,ח) הרי שבעולם התורה-אין מוקדם ומאוחר! ישנן פעולות שפועלות אחורה בזמן, בבחינת "ברא מזכה אבא". כך מסופר בפרשת בהעלותך על אותם שהיו טמאים בחג הפסח ולכן לא יכלו לעשות את הפסח. הם פונים למשה רבנו ומבקשים עצה "וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת־קׇרְבַּן יְ-הֹוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃"(במדבר ט,ז) זו בדיוק הפרשה שברור מהפסוקים שהיא לא במקומה מבחינה כרונולוגית ובה נלמד שיש מקצה נוסף,שיש מועד ב' לקרבן הפסח. למרות שעבר זמנו והרכבת כבר יצאה מהתחנה, וכיצד אפשר עוד לעלות עליה? התגלה שכן אפשר. בעצם גם כל יסוד התשובה בנוי על כך שאפשר לפעול אחורה בזמן ולתקן חטאים ועבירות מהעבר. לכן גם נכונה האמירה בשיר השירים "גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא־רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ׃" למרות שעם ישראל עשה לכאורה הרבה "צרות" לקב"ה בדרך,אלא שמכיוון שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אז בסוף כשנהיה כולנו כבר מאוד יפים וצדיקים תתקבל תמונה מרהיבה שתאיר באור נפלא את כל קורות עמנו, גם את החלקים הנראים פחות יפים.
יותר מכך אומר שלמה המלך "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד׃" מבארים חז"ל "נתנו מרועה אחד כל מה שדברו הנביאים וכל חכמי הדורות כלם נאמרו למשה בסיני שהוא מרועה אחד."(מדרש לקח טוב על הפסוק). המשמעות היא שיכולים חכמי הדורות לחדש חידושים נפלאים בתורה שאפילו משה רבינו כשישמע אותם יתרגש מהחידוש שהוא לא מכיר, ובכל זאת גם חידוש זה נמסר למשה בסיני. ועל זה מכוונת הברכה שאנו מברכים על התורה "ברוך אתה ה' נותן התורה" בזמן הווה, כי אנו היום בהווה ממשיכים לקבל את התורה שניתנה כבר כולה בסיני-אין מוקדם ומאוחר בתורה!
אין מוקדם ומאוחר בתורה
הנה על פי הפשט ספר בראשית ושמות הינם ספרים שנעים על ציר הזמן, יש בהם סדר כרונולוגי. (יש בהם לעיתים פסוקים שכנראה שמשה רבנו הכניס מאוחר יותר, כי התורה נכתבה על ידי משה רבנו מאות שנים אחרי התרחשות המאורעות, ואז חלק מהאירועים קבלו מבט אחר ממקום של עם ישראל, כגון המשפט "עַל־כֵּן לֹא־יֹאכְלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל־כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (בראשית לב,לג), אבל ככלל הם מסודרים לפי סדר הזמנים). ספר ויקרא הוא לא ספר כרונולוגי, הוא מעל לזמן. ספר במדבר חוזר להיות ספר כרונולוגי אבל עם "שיבושים" מֻבְנים בנוגע לציר הזמן. מהם למדו חכמי ישראל את הכלל - "אין מוקדם ומאוחר בתורה".
יש להתבונן מדוע כך סודר ספר במדבר? ומה המשמעות העמוקה של הכלל הזה המדובר? האם הכלל הזה גם יכול להסביר לנו כמה סיפורים וענינים בספר?
ובכן המקור אולי הכי ברור לכלל זה הוא שספר במדבר פותח בתאריך - "באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים". ואילו בפרשת בהעלותך בהמשך הספר מובא ציווי על עשיית הפסח והתאריך המובא שם הוא החודש הראשון לשנה השנית,כמה ימים לפני חג הפסח.
ראשית, הלימוד של "אין מוקדם ומאוחר בתורה" הוא לא אומר שאין סדר בתורה, שלא חשוב הסדר וכיוצא בזה. להיפך, האמירה הזו באה לומר לנו שהסדר בתורה מאוד מדויק ופעמים שהתורה סודרה על פי סדר אחר מזה הכרונולוגי. לכן גם לימד אותנו רבי עקיבא שיש לדרוש סמיכות פרשיות בתורה וללמוד מהסדר. כי אם הספר היה תמיד רק כרונולוגי, יתכן ששני נושאים הובאו בתורה בסמיכות פשוט כי כך הם קרו אבל אין לכך משמעות עמוקה, ולא היא - התורה מסודרת ומדויקת להפליא, זהו הלימוד היסודי.
יותר מכך, האמירה הזו מלמדת אותנו שיש לתורה מעלה שמעל לזמן, התורה נקראת בין השאר "חיי עולם". הבנה זו מתחברת ליסוד "הכל צפוי והרשות נתונה" לא רק במובן שיש לאדם חופש בחירה ובשמים כבר ידוע מראש מה הוא יבחר. אלא שגם כך התורה נמסרה לנו, לדוגמא בקשת בנות צלפחד לקבל נחלה בארץ חשפה את דיני הירושה והנחלה של בנות ישראל,ז"א התורה חיכתה ולא אמרה את ההלכה כדי לתת לבנות צלפחד את הזכות שהלכה זו תילמד מתוך שאלתן. וכן ההלכה שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו, לא נאמרה בתורה עד למעשה של זמרי בן סלוא, והריגתו בידי פנחס הכהן.
בעצם כל ספר במדבר הוא ספר האין מוקדם ומאוחר בתורה. לאחר שספר ויקרא הסתיים באמירה הברורה "אֵלֶּה הַמִּצְוֺת אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה אֶת־מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי׃ "(ויקרא כז,לד) פסוק שמשמעותו - התורה נחתמה סופית בהר סיני. אכן מפסוק זה למדו חז"ל שאין נביא רשאי לחדש דבר בתורה. אז אם נחתמה התורה כיצד זה שיש עוד שני ספרים גדושים בתורה לאחר הפסוק החותם את התורה? התשובה ברורה, כל הדינים והאמירות המופיעות בספר במדבר הינן חלק מהתורה-תורה מסיני. אלא שאנו נחשפנו אליהם בעקבות האירועים השונים,מכיוון ש - אין מוקדם ומאוחר בתורה -הם כלולים בתורה שניתנה מסיני.
(ומה התשובה לספר דברים? ובכן רוב ספר דברים הינו דברי סיכומים תוכחות וחיזוקים של משה רבנו לעם ישראל, גם כל ההלכות המופיעות לראשונה בספר זה, אין הכוונה לציווים חדשים שנאמרו באותו הזמן, אלא עם ישראל כבר הצטווה בהם בע"פ מסיני, ובתורה הכתובה הם רק עכשיו מופיעים לראשונה מפיו של משה)
הבה נעלה קומה נוספת בהבנת הנושא, אם בעולם הגשם הכלל הוא שאת הנעשה אין להשיב,בבחינת "כְתָב אֲשֶׁר־נִכְתָּב בְּשֵׁם־הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב׃"(אסתר ח,ח) הרי שבעולם התורה-אין מוקדם ומאוחר! ישנן פעולות שפועלות אחורה בזמן, בבחינת "ברא מזכה אבא". כך מסופר בפרשת בהעלותך על אותם שהיו טמאים בחג הפסח ולכן לא יכלו לעשות את הפסח. הם פונים למשה רבנו ומבקשים עצה "וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת־קׇרְבַּן יְ-הֹוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃"(במדבר ט,ז) זו בדיוק הפרשה שברור מהפסוקים שהיא לא במקומה מבחינה כרונולוגית ובה נלמד שיש מקצה נוסף,שיש מועד ב' לקרבן הפסח. למרות שעבר זמנו והרכבת כבר יצאה מהתחנה, וכיצד אפשר עוד לעלות עליה? התגלה שכן אפשר. בעצם גם כל יסוד התשובה בנוי על כך שאפשר לפעול אחורה בזמן ולתקן חטאים ועבירות מהעבר. לכן גם נכונה האמירה בשיר השירים "גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא־רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ׃" למרות שעם ישראל עשה לכאורה הרבה "צרות" לקב"ה בדרך,אלא שמכיוון שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אז בסוף כשנהיה כולנו כבר מאוד יפים וצדיקים תתקבל תמונה מרהיבה שתאיר באור נפלא את כל קורות עמנו, גם את החלקים הנראים פחות יפים.
יותר מכך אומר שלמה המלך "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד׃" מבארים חז"ל "נתנו מרועה אחד כל מה שדברו הנביאים וכל חכמי הדורות כלם נאמרו למשה בסיני שהוא מרועה אחד."(מדרש לקח טוב על הפסוק). המשמעות היא שיכולים חכמי הדורות לחדש חידושים נפלאים בתורה שאפילו משה רבינו כשישמע אותם יתרגש מהחידוש שהוא לא מכיר, ובכל זאת גם חידוש זה נמסר למשה בסיני. ועל זה מכוונת הברכה שאנו מברכים על התורה "ברוך אתה ה' נותן התורה" בזמן הווה, כי אנו היום בהווה ממשיכים לקבל את התורה שניתנה כבר כולה בסיני-אין מוקדם ומאוחר בתורה!
בס"ד פרשת במדבר התשפ"ו
מספר בני ישראל שלא יִסָּפֵר
הפטרת פרשת במדבר נפתחת בדברי הושע הנביא:
וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא־יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵר לָהֶם לֹא־עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל־חָי׃ (הושע ב, א)
הקשר עם הפרשה מובן: פרשת במדבר עוסקת בספירת עם ישראל, וגם ההפטרה עוסקת במספר עם ישראל – אולם מנקודת מבט אחרת לגמרי. מן הפסוק הקצר הזה מסתעפות שאלות עמוקות בהלכה, במדרש ובחזון הגאולה, ועליהן נעמוד בדברינו.
האיסור למנות את עם ישראל
כשביקשו חז"ל מקור לאיסור מניית ישראל, הסתמכו על פסוק זה:
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמּוֹנֶה אֶת יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד". רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר". (יומא כב ע"ב)
אך כאן עולה שאלה: כיצד מביאים חז"ל ראיה לאיסור תורה מדברי נביא? הרי "אין נביא רשאי לחדש דבר בתורה"!
התשובה היא שמקורות לאיסור זה קיימים אף בתורה עצמה – אלא שניתן לפרשם אחרת. כך למשל בפרשת כי תשא: "כִּי תִשָּׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַי-הֹוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף" – מכאן למדנו שיש סכנה במניין, אך לא בהכרח שיש איסור. וכן הבטחת ה' ליעקב אבינו: "וְשַׂמְתִּי אֶת־זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא־יִסָּפֵר מֵרֹב" (בראשית לב, יג) – האם הכוונה לאיסור ספירה, או פשוט שיהיו כה רבים עד שלא יֵספרו? לכן בחרו חז"ל להביא את דברי הנביא כראיה מוחלטת.
והטעם העמוק לכך שדווקא עלינו נאסר למנות את ישראל – ואילו הקב"ה כן מונה אותנו – הוא זה: אנו צריכים לחפש את המשותף והמאחד שבו אין שייכות לספירה, ואילו הקב"ה מצפה לכל אחד ואחד מאיתנו שיממש את עצמו ויגלה את כוחותיו הפרטיים.
סתירה פנימית בפסוק – ובשתי תשובות שקשה עליהן
הגמרא מעמידה סתירה פנימית בפסוק עצמו:
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, רַבִּי יוֹנָתָן רָמֵי, כְּתִיב: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם", וּכְתִיב "אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר"?
ומביאה הגמרא שתי תשובות:
לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. רַבִּי אָמַר מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי: לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּידֵי אָדָם, כָּאן בִּידֵי שָׁמַיִם. (יומא כב ע"ב)
לפי התשובה הראשונה: כאשר ישראל עושין רצונו של מקום – אין להם מספר כלל; כאשר אין עושין – יהיו רבים אך יהיה להם מספר. לפי התשובה השנייה: לנו, בני האדם, נאסר לספור – ואילו הקב"ה, לרוב חיבתו את ישראל, כן יספור אותנו.
אולם שתי התשובות קשות: ראשית, ידוע שכל מקום שנאמר "וְהָיָה" הוא לשון שמחה – וכיצד ייאמר בלשון שמחה על הזמן שאין עושים רצונו של מקום? שנית, מה התועלת לריבונו של עולם בספירת עם ישראל – הרי הוא יודע הכל ממילא? ועוד: שתי התשובות אינן עולות בקנה אחד, שכן לפי הראשונה כשישראל עושים רצונו של מקום אין להם מספר – ואילו לפי השנייה, גם בזמן המשובח ה' מונה אותם. ואיזו ספירה היא כשאין להם מספר?
יסוד הדברים הוא: מספר שייך רק לדברים פרטיים, ואילו דבר שהוא כלל אינו ניתן לספירה – כי הכלל ביחס לפרט הוא כאין סוף. וכך כותב ה"מי השילוח": "באמת כלל ישראל הם בלא מספר".
לפיכך יש לפרש: "אין עושין רצונו של מקום" אינו אומר שעם ישראל חוטאים – אלא שעדיין אינם עושים רצונו בתכלית השלמות, אך עושים ברמה גבוהה יחסית. ולכן ראויה הברכה ללשון שמחה של "וְהָיָה". ונמצא כי ה"מספר כחול הים" הוא עדיין שלב מוגדר וטוב בדרך – אך לא סופה.
שני שלבים בגאולה
הנבואה מתארת בבירור את הגאולה העתידה. כותב האברבנאל:
ניבא על הגאולה העתידה אשר ישובו בה הגליות כולן מבית ישראל ומבית יהודה, ולפי שיהיו אז עם גדול אמר עליו והיה מספר בני ישראל כחול הים.
כפי שראינו בפרשת בחוקותי, ישנם שני שלבים בגאולה: השלב הראשון – ברכת מעשה ידינו ושגשוג בתוך חוקי הטבע (כשיטת רבי ישמעאל); והשלב השני – עלייה לדרגה נעלית שמעל לסדרי הטבע (כשיטת רבי שמעון).
כך גם בנבואת הושע: בשלב הראשון יזכה עם ישראל ל"וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם" – ריבוי גדול ומבורך, אך עדיין בגדר מספר. בשלב הבא, המתקדם יותר, יזכה העם למימוש "אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" – עלייה לדרגת הכלל, שבה המספר אינו שייך.
שלבי הגאולה בנבואת הושע
א. בני אל חי – שיבת מעמד הבנים
ממשיך האברבנאל לבאר את המשך הנבואה: לאחר שבזמן הגלות נאמר לישראל "לֹא עַמִּי אַתֶּם" – "אז בזמן גאולתם יאמר להם שהם בני אל חי". הנוצרים טענו שעם ישראל איבד את מעמדו הנבחר. אולם בחסדי ה' עלינו, הולך ונעשה קשה יותר לגויים לטעון טענה כזו – שכן כל העולם רואה ש"זרע ברך ה'" שב ופורח.
ב. אחדות ישראל – ראש אחד
השלב הבא מתואר בלשון הנביא: "וְנִקְבְּצוּ בְנֵי־יְהוּדָה וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן־הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל". מבאר האברבנאל:
יתקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו, כי עם היות שבבית שני לא נקבצו כי אם בני יהודה ובנימין בלבד הנה אז בזמן התשועה העתידה ישובו השבטים גם באופן שיתבקצו בני יהודה ובני ישראל יחדו שהם שתי המלכיות, ושמו להם ראש אחד שהוא מלך המשיח שיהיה מזרע דוד.
זהו התיקון לפלגנות שליוותה את עם ישראל במשך דורות וגרמה לחורבן ולגלות. "הראש האחד" – מלך המשיח – מזרע דוד, כפי שכבר פירש תרגום יונתן.
ג. "וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ" – ביאורים שונים
ביטוי זה פתוח לכמה הבנות:
האברבנאל מסביר שעם ישראל יצא מן הארץ להילחם באויביו שיתקבצו על ירושלים. אמנם קשה לפרש כך, שהרי בלשון התורה "עלייה" היא תמיד לארץ ישראל ולא ממנה. אולם בדורנו אנו, אפשר שהנביא רומז לחיל האוויר היוצא לתקוף אויבים רחוקים – ולכן בחר בלשון "עָלוּ מִן הָאָרֶץ".
עוד אפשר: מאחר שעד כה לא זכינו לרשת את כל ארץ ישראל המובטחת אלא רק את ארץ שבעת העממים, בגאולה השלמה נזכה לרשת את כל הארץ המובטחת – והמעבר מארץ שבעת העממים לארץ המובטחת כולה היא שנקראת "עלייה מן הארץ".
עוד אפשר: השלום שרוי בשמים ואנו מתפללים "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ". כאשר עם ישראל יזכה לאחדות ולשלום האמיתי – הוא בכך יעלה מן הארץ לשמים.
ונוסיף: כאשר עם ישראל יתאחד ויעלה רוחנית לדרגת הכלל שמעל המספר – הוא בכך עולה מן הארץ, שכן המספר שייך לעולם הארצי ולא לעולם הרוחני.
ד. "יוֹם יִזְרְעֶאל" – יום גדול
מבאר המלבי"ם:
שיקרא בשם יזרעאל מענין זריעה, שהגלות יהיה דומה כזורע גרעיני תבואה בעומק האדמה ונדמה לו שהגרעינים נרקבו ונבלה ואח"כ יציצו ויצמחו ויוציאו פרי תבואה כפלי כפלים, כן יציצו מן הגולים שנזרעו בארצות שבים עם רב כחול הים אשר לא יספר עם הגרים הנלוים עליהם כמ"ש חז"ל, ויום יזרעאל היינו יום שתתגלה הזריעה הזאת שזרע אלהים בארץ וישא אלומותיו, יום זה יהיה גדול מאד מצד הנסים והגדולות שיעשה ה' ביום ההוא לעיני כל הגוים.
הגלות לא הייתה כליה – היא הייתה זריעה. הגרגרים שנזרעו בעמקי האדמה, בכל ארצות הגולה, צמחו ועתידים להוציא פרי מרובה. ויום יזרעאל הוא היום שתתגלה אותה זריעה – יום גדול ומרהיב.
מסר לדורנו
הושע הנביא מלמד אותנו שספירת ישראל אינה מטרה – היא שלב. יש שלב שבו "מספר כחול הים" הוא ברכה גדולה, וישנו שלב נעלה ממנו שבו הכלל גובר על הפרט ועם ישראל אינו ניתן לספירה כלל. בדורנו אנו רואים את שלב הריבוי הגדול מתממש לנגד עינינו – קיבוץ גלויות, שגשוג, עוצמה. אולם הנבואה מזמינה אותנו להמשיך ולצעוד: מריבוי אל אחדות, מארץ אל שמים, מספירה אל אין-סוף. שנזכה לראות את כל שלבי הגאולה מתממשים – במהרה בימינו.
מספר בני ישראל שלא יִסָּפֵר
הפטרת פרשת במדבר נפתחת בדברי הושע הנביא:
וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא־יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵר לָהֶם לֹא־עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל־חָי׃ (הושע ב, א)
הקשר עם הפרשה מובן: פרשת במדבר עוסקת בספירת עם ישראל, וגם ההפטרה עוסקת במספר עם ישראל – אולם מנקודת מבט אחרת לגמרי. מן הפסוק הקצר הזה מסתעפות שאלות עמוקות בהלכה, במדרש ובחזון הגאולה, ועליהן נעמוד בדברינו.
האיסור למנות את עם ישראל
כשביקשו חז"ל מקור לאיסור מניית ישראל, הסתמכו על פסוק זה:
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמּוֹנֶה אֶת יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד". רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר". (יומא כב ע"ב)
אך כאן עולה שאלה: כיצד מביאים חז"ל ראיה לאיסור תורה מדברי נביא? הרי "אין נביא רשאי לחדש דבר בתורה"!
התשובה היא שמקורות לאיסור זה קיימים אף בתורה עצמה – אלא שניתן לפרשם אחרת. כך למשל בפרשת כי תשא: "כִּי תִשָּׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַי-הֹוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף" – מכאן למדנו שיש סכנה במניין, אך לא בהכרח שיש איסור. וכן הבטחת ה' ליעקב אבינו: "וְשַׂמְתִּי אֶת־זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא־יִסָּפֵר מֵרֹב" (בראשית לב, יג) – האם הכוונה לאיסור ספירה, או פשוט שיהיו כה רבים עד שלא יֵספרו? לכן בחרו חז"ל להביא את דברי הנביא כראיה מוחלטת.
והטעם העמוק לכך שדווקא עלינו נאסר למנות את ישראל – ואילו הקב"ה כן מונה אותנו – הוא זה: אנו צריכים לחפש את המשותף והמאחד שבו אין שייכות לספירה, ואילו הקב"ה מצפה לכל אחד ואחד מאיתנו שיממש את עצמו ויגלה את כוחותיו הפרטיים.
סתירה פנימית בפסוק – ובשתי תשובות שקשה עליהן
הגמרא מעמידה סתירה פנימית בפסוק עצמו:
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, רַבִּי יוֹנָתָן רָמֵי, כְּתִיב: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם", וּכְתִיב "אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר"?
ומביאה הגמרא שתי תשובות:
לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. רַבִּי אָמַר מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי: לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּידֵי אָדָם, כָּאן בִּידֵי שָׁמַיִם. (יומא כב ע"ב)
לפי התשובה הראשונה: כאשר ישראל עושין רצונו של מקום – אין להם מספר כלל; כאשר אין עושין – יהיו רבים אך יהיה להם מספר. לפי התשובה השנייה: לנו, בני האדם, נאסר לספור – ואילו הקב"ה, לרוב חיבתו את ישראל, כן יספור אותנו.
אולם שתי התשובות קשות: ראשית, ידוע שכל מקום שנאמר "וְהָיָה" הוא לשון שמחה – וכיצד ייאמר בלשון שמחה על הזמן שאין עושים רצונו של מקום? שנית, מה התועלת לריבונו של עולם בספירת עם ישראל – הרי הוא יודע הכל ממילא? ועוד: שתי התשובות אינן עולות בקנה אחד, שכן לפי הראשונה כשישראל עושים רצונו של מקום אין להם מספר – ואילו לפי השנייה, גם בזמן המשובח ה' מונה אותם. ואיזו ספירה היא כשאין להם מספר?
יסוד הדברים הוא: מספר שייך רק לדברים פרטיים, ואילו דבר שהוא כלל אינו ניתן לספירה – כי הכלל ביחס לפרט הוא כאין סוף. וכך כותב ה"מי השילוח": "באמת כלל ישראל הם בלא מספר".
לפיכך יש לפרש: "אין עושין רצונו של מקום" אינו אומר שעם ישראל חוטאים – אלא שעדיין אינם עושים רצונו בתכלית השלמות, אך עושים ברמה גבוהה יחסית. ולכן ראויה הברכה ללשון שמחה של "וְהָיָה". ונמצא כי ה"מספר כחול הים" הוא עדיין שלב מוגדר וטוב בדרך – אך לא סופה.
שני שלבים בגאולה
הנבואה מתארת בבירור את הגאולה העתידה. כותב האברבנאל:
ניבא על הגאולה העתידה אשר ישובו בה הגליות כולן מבית ישראל ומבית יהודה, ולפי שיהיו אז עם גדול אמר עליו והיה מספר בני ישראל כחול הים.
כפי שראינו בפרשת בחוקותי, ישנם שני שלבים בגאולה: השלב הראשון – ברכת מעשה ידינו ושגשוג בתוך חוקי הטבע (כשיטת רבי ישמעאל); והשלב השני – עלייה לדרגה נעלית שמעל לסדרי הטבע (כשיטת רבי שמעון).
כך גם בנבואת הושע: בשלב הראשון יזכה עם ישראל ל"וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם" – ריבוי גדול ומבורך, אך עדיין בגדר מספר. בשלב הבא, המתקדם יותר, יזכה העם למימוש "אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" – עלייה לדרגת הכלל, שבה המספר אינו שייך.
שלבי הגאולה בנבואת הושע
א. בני אל חי – שיבת מעמד הבנים
ממשיך האברבנאל לבאר את המשך הנבואה: לאחר שבזמן הגלות נאמר לישראל "לֹא עַמִּי אַתֶּם" – "אז בזמן גאולתם יאמר להם שהם בני אל חי". הנוצרים טענו שעם ישראל איבד את מעמדו הנבחר. אולם בחסדי ה' עלינו, הולך ונעשה קשה יותר לגויים לטעון טענה כזו – שכן כל העולם רואה ש"זרע ברך ה'" שב ופורח.
ב. אחדות ישראל – ראש אחד
השלב הבא מתואר בלשון הנביא: "וְנִקְבְּצוּ בְנֵי־יְהוּדָה וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן־הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל". מבאר האברבנאל:
יתקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו, כי עם היות שבבית שני לא נקבצו כי אם בני יהודה ובנימין בלבד הנה אז בזמן התשועה העתידה ישובו השבטים גם באופן שיתבקצו בני יהודה ובני ישראל יחדו שהם שתי המלכיות, ושמו להם ראש אחד שהוא מלך המשיח שיהיה מזרע דוד.
זהו התיקון לפלגנות שליוותה את עם ישראל במשך דורות וגרמה לחורבן ולגלות. "הראש האחד" – מלך המשיח – מזרע דוד, כפי שכבר פירש תרגום יונתן.
ג. "וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ" – ביאורים שונים
ביטוי זה פתוח לכמה הבנות:
האברבנאל מסביר שעם ישראל יצא מן הארץ להילחם באויביו שיתקבצו על ירושלים. אמנם קשה לפרש כך, שהרי בלשון התורה "עלייה" היא תמיד לארץ ישראל ולא ממנה. אולם בדורנו אנו, אפשר שהנביא רומז לחיל האוויר היוצא לתקוף אויבים רחוקים – ולכן בחר בלשון "עָלוּ מִן הָאָרֶץ".
עוד אפשר: מאחר שעד כה לא זכינו לרשת את כל ארץ ישראל המובטחת אלא רק את ארץ שבעת העממים, בגאולה השלמה נזכה לרשת את כל הארץ המובטחת – והמעבר מארץ שבעת העממים לארץ המובטחת כולה היא שנקראת "עלייה מן הארץ".
עוד אפשר: השלום שרוי בשמים ואנו מתפללים "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ". כאשר עם ישראל יזכה לאחדות ולשלום האמיתי – הוא בכך יעלה מן הארץ לשמים.
ונוסיף: כאשר עם ישראל יתאחד ויעלה רוחנית לדרגת הכלל שמעל המספר – הוא בכך עולה מן הארץ, שכן המספר שייך לעולם הארצי ולא לעולם הרוחני.
ד. "יוֹם יִזְרְעֶאל" – יום גדול
מבאר המלבי"ם:
שיקרא בשם יזרעאל מענין זריעה, שהגלות יהיה דומה כזורע גרעיני תבואה בעומק האדמה ונדמה לו שהגרעינים נרקבו ונבלה ואח"כ יציצו ויצמחו ויוציאו פרי תבואה כפלי כפלים, כן יציצו מן הגולים שנזרעו בארצות שבים עם רב כחול הים אשר לא יספר עם הגרים הנלוים עליהם כמ"ש חז"ל, ויום יזרעאל היינו יום שתתגלה הזריעה הזאת שזרע אלהים בארץ וישא אלומותיו, יום זה יהיה גדול מאד מצד הנסים והגדולות שיעשה ה' ביום ההוא לעיני כל הגוים.
הגלות לא הייתה כליה – היא הייתה זריעה. הגרגרים שנזרעו בעמקי האדמה, בכל ארצות הגולה, צמחו ועתידים להוציא פרי מרובה. ויום יזרעאל הוא היום שתתגלה אותה זריעה – יום גדול ומרהיב.
מסר לדורנו
הושע הנביא מלמד אותנו שספירת ישראל אינה מטרה – היא שלב. יש שלב שבו "מספר כחול הים" הוא ברכה גדולה, וישנו שלב נעלה ממנו שבו הכלל גובר על הפרט ועם ישראל אינו ניתן לספירה כלל. בדורנו אנו רואים את שלב הריבוי הגדול מתממש לנגד עינינו – קיבוץ גלויות, שגשוג, עוצמה. אולם הנבואה מזמינה אותנו להמשיך ולצעוד: מריבוי אל אחדות, מארץ אל שמים, מספירה אל אין-סוף. שנזכה לראות את כל שלבי הגאולה מתממשים – במהרה בימינו.
053-525-3443 |
מייל: serge.fogiel@gmail.com |
פוגל סרז' |