פרשת תזריע-מצורע התשפ"א
פרשת תזריע-מצורע התשפ"ב
פרשת תזריע-מצורע התשפ"ג
מובא בדיני טהרת המצורע "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טׇהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל־הַכֹּהֵן׃"
כל הפסוק הזה אומר דרשני, למה קורא לדיני הטהרה של המצורע "תורת המצורע" ולמה נאמר "והובא אל הכהן" הלא מיד בפסוק הבא נאמר : וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אז הכהן היה בא אליו ולא הוא אל הכהן?
והנה בפשיטות התורה אומרת תורת המצורע ללמדנו שיש כאן תורה שהוא צריך ללמוד, יש כאן תהליך שהוא צריך לעבור. ראיה לדבר מהפסוק הבא :וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי־צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב׃ למה המצורע נקרא כאן "מִּטַּהֵר" ולא מטוהר? אלא נאמר כך בבנין התפעל ללמדנו שהוא צריך להתפעל, המצורע צריך לעשות תהליך עבודה פנימי מעצמו כדי להיטהר. וזה גם הענין שאומרת כאן התורה והובא אל הכהן. למרות שברור שהכהן יצא אליו מחוץ למחנה, הוא צריך לעשות עבודה רוחנית שעל ידה הוא מתקדם אל הכהן.
השם משמואל מבאר שהמיטהר צריך לפני שהוא נטהר להתעורר מעצמו ולרצות להתקרב אל הכהן. גם הוא צריך לצאת מביתו כדי לפגוש את הכהן ולכן נאמר והובא אל הכהן.
הכהן הינו מי שמבטא את המקום המתוקן, הוא אוהב שלום ורודף שלום. בשונה מהמצורע שהגיעה אליו הצרעת מפני שהתנשא על אחרים או דיבר לשון הרע וכיוצא בזה, הכהן כל ענינו לשרת את הציבור,להתפלל עליהם ולרומם אותם. הכהן הוא האנטיתזה של המצורע והמפגש ביניהם לאחר שהמצורע הורחק משאר העם, מסוגל לעורר את החלקים הבריאים של המצורע לתפוס פיקוד על חייו.
מי השילוח מעמיק עוד יותר בהבנת העניין, ומבאר שתורת המצורע שואפת לא רק לגמול אותו מ דיבורים רעים, אלא להוציא יקר מזולל. להפוך את החיסרון ליתרון. אם עד כה הייתה לו משיכה לדיבור שלילי, ללשון הרע, הרי שעכשיו הוא יעשה מזה תורה, הוא לא יעצור את רוחו, הוא לא ישתוק אלא ישתמש בכוח הדיבור שלו למטרות של תורה.
התורה הזו מדהימה, יש כאן הפוך על הפוך, הרי עצם הטומאה יש בה הפוך תבליט. כי ככל שהייתה יותר קדושה במצב הבריא כך גדלה הטומאה במצב הקלקול או החידלון. נמצא בטהרת המצורע שהופכים את הקערה חזרה למקומה.
על דרך הרמז המצורע רומז לכל ימי חלדנו עלי אדמות, יש בנו חלקים בריאים וחלקים מצורעים. האתגר שלנו למגר את הצרעת, להתנקות מהזוהמה. השאת רומזת לגאוה.הספחת רומזת לתאוה ולחמדה. הבהרת רומזת ליצר השפלת הזולת המונע מקנאה. והובא אל הכהן- מתבצע לאחר המוות מביאים אותנו לבית דין של מעלה, ובודקים האם נרפאנו מהצרעת. פעמים שמחזירים אותנו שוב לעולם הזה למקצה שיפורים.
כיום אין לנו צרעת שתאותת לנו שאנו צריכים לתקן את עצמנו, אבל עדין נשארו סימנים שאם נלמד לראותם נוכל לעשות את העבודה הנפשית הנכונה. לדוגמא כשאנו רואים את נגעי האנשים מסביבנו, זה איתות לנו לבדוק אם אין לנו גם משהו מנגע זה, כמו שנאמר: הכל אדם רואה חוץ- מנגעי עצמו. דהיינו כל העולם הוא מראה בשבילנו. רפואה שלמה לכולם. בעז מלט
מובא בדיני טהרת המצורע "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טׇהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל־הַכֹּהֵן׃"
כל הפסוק הזה אומר דרשני, למה קורא לדיני הטהרה של המצורע "תורת המצורע" ולמה נאמר "והובא אל הכהן" הלא מיד בפסוק הבא נאמר : וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אז הכהן היה בא אליו ולא הוא אל הכהן?
והנה בפשיטות התורה אומרת תורת המצורע ללמדנו שיש כאן תורה שהוא צריך ללמוד, יש כאן תהליך שהוא צריך לעבור. ראיה לדבר מהפסוק הבא :וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי־צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב׃ למה המצורע נקרא כאן "מִּטַּהֵר" ולא מטוהר? אלא נאמר כך בבנין התפעל ללמדנו שהוא צריך להתפעל, המצורע צריך לעשות תהליך עבודה פנימי מעצמו כדי להיטהר. וזה גם הענין שאומרת כאן התורה והובא אל הכהן. למרות שברור שהכהן יצא אליו מחוץ למחנה, הוא צריך לעשות עבודה רוחנית שעל ידה הוא מתקדם אל הכהן.
השם משמואל מבאר שהמיטהר צריך לפני שהוא נטהר להתעורר מעצמו ולרצות להתקרב אל הכהן. גם הוא צריך לצאת מביתו כדי לפגוש את הכהן ולכן נאמר והובא אל הכהן.
הכהן הינו מי שמבטא את המקום המתוקן, הוא אוהב שלום ורודף שלום. בשונה מהמצורע שהגיעה אליו הצרעת מפני שהתנשא על אחרים או דיבר לשון הרע וכיוצא בזה, הכהן כל ענינו לשרת את הציבור,להתפלל עליהם ולרומם אותם. הכהן הוא האנטיתזה של המצורע והמפגש ביניהם לאחר שהמצורע הורחק משאר העם, מסוגל לעורר את החלקים הבריאים של המצורע לתפוס פיקוד על חייו.
מי השילוח מעמיק עוד יותר בהבנת העניין, ומבאר שתורת המצורע שואפת לא רק לגמול אותו מ דיבורים רעים, אלא להוציא יקר מזולל. להפוך את החיסרון ליתרון. אם עד כה הייתה לו משיכה לדיבור שלילי, ללשון הרע, הרי שעכשיו הוא יעשה מזה תורה, הוא לא יעצור את רוחו, הוא לא ישתוק אלא ישתמש בכוח הדיבור שלו למטרות של תורה.
התורה הזו מדהימה, יש כאן הפוך על הפוך, הרי עצם הטומאה יש בה הפוך תבליט. כי ככל שהייתה יותר קדושה במצב הבריא כך גדלה הטומאה במצב הקלקול או החידלון. נמצא בטהרת המצורע שהופכים את הקערה חזרה למקומה.
על דרך הרמז המצורע רומז לכל ימי חלדנו עלי אדמות, יש בנו חלקים בריאים וחלקים מצורעים. האתגר שלנו למגר את הצרעת, להתנקות מהזוהמה. השאת רומזת לגאוה.הספחת רומזת לתאוה ולחמדה. הבהרת רומזת ליצר השפלת הזולת המונע מקנאה. והובא אל הכהן- מתבצע לאחר המוות מביאים אותנו לבית דין של מעלה, ובודקים האם נרפאנו מהצרעת. פעמים שמחזירים אותנו שוב לעולם הזה למקצה שיפורים.
כיום אין לנו צרעת שתאותת לנו שאנו צריכים לתקן את עצמנו, אבל עדין נשארו סימנים שאם נלמד לראותם נוכל לעשות את העבודה הנפשית הנכונה. לדוגמא כשאנו רואים את נגעי האנשים מסביבנו, זה איתות לנו לבדוק אם אין לנו גם משהו מנגע זה, כמו שנאמר: הכל אדם רואה חוץ- מנגעי עצמו. דהיינו כל העולם הוא מראה בשבילנו. רפואה שלמה לכולם. בעז מלט
פרשת תזריע-מצורע התשפ"ד
פרשת תזריע-מצורע התשפ"ה
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ׃(ויקרא י ב)
למה עושים את ברית המילה דוקא ביום השמיני? יש שיסבירו לנו הסבר רפואי, שביום השמיני רמת גורמי הקרישה בדם הינה הכי גבוהה בחיי האדם, יותר מהימים הראשונים לחיי הילוד וגם יותר מהימים הבאים. אבל אין בזה הסבר למה מי שברא את האדם רצה שנמול את בנינו ביום זה, כי הלא הוא גם זה שקבע שגורמי הקרישה יהיו כך ביום זה. אמנם הסבר זה רק מראה לנו שיש סדר בעולם ויש התאמה בין מצוות השם לבין טבעו של עולם. אבל למה נבחר היום השמיני לכך עוד יש להתבונן.
הנה העולם נברא בשבעה ימים, לכן כשהתורה מדברת על היום השמיני אפשר להבין שהיא רוצה לדבר על היום הראוי להיקרא היום השמיני לבריאת העולם,קרי השלמת בריאת העולם. כך חנוכת המשכן מתוארת בתורה שנעשתה ביום השמיני. ללמדנו שהתורה הינה השלמת בריאת העולם, כי אין העולם שלם בלי חיבור האדם ליוצרו ובלי הוראות היצרן כיצד לחיות כאן בעולם. כך ברית המילה נעשית ביום השמיני, ללמדנו שמעשה הברית מהווה השלמה של בריאת האדם. המהר"ל מפראג בתורת המספרים מסביר שהמספר שמונה מבטא קומה על טבעית, ממילא הברית חושפת קומה על טבעית בעם ישראל, או בשפה אחרת טבע עליון יותר השייך לעם ישראל. גם בעולם המתמטי השמונה כשהוא שוכב מסמל אינסוף.
במדרש תנחומא מובא דיבור מפורסם בין רבי עקיבא לטרונוסרופוס הרשע בדבר מעשיו של מי נאים יותר וכך מסופר: "מַעֲשֶׂה שֶׁשָּׁאַל טוּרְנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע אֶת רַבִּי עֲקִיבָא, אֵיזוֹ מַעֲשִׂים נָאִים, שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. אָמַר לוֹ: שֶׁל בָּשָׂר וָדָם נָאִים. אָמַר לוֹ טוּרְנוּסְרוּפוּס, הֲרֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יָכֹל אָדָם לַעֲשׂוֹת כַּיּוֹצֵא בָּהֶם אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, לֹא תֹּאמַר לִי בְּדָבָר שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַבְּרִיּוֹת שֶׁאֵין שׁוֹלְטִין עָלָיו, אֶלָּא אֱמֹר דְּבָרִים שֶׁהֵם מְצוּיִין בִּבְנֵי אָדָם. אָמַר לוֹ: לָמָּה אַתֶּם מוּלִין. אָמַר לוֹ: אֲנִי הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁעַל דָּבָר זֶה אַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי, וּלְכָךְ הִקְדַּמְתִּי וְאָמַרְתִּי לְךָ, שֶׁמַּעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם נָאִים מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הֵבִיא לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא שִׁבֳּלִים וּגְלֻסְקָאוֹת, אָמַר לוֹ: אֵלּוּ מַעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵלּוּ מַעֲשֶׂה יְדֵי אָדָם. אָמַר לוֹ: אֵין אֵלּוּ נָאִים יוֹתֵר מִן הַשִּׁבֳּלִים אָמַר לוֹ טוּרְנוּסְרוּפוּס, אִם הוּא חָפֵץ בַּמִּילָה, לָמָּה אֵינוֹ יוֹצֵא הַוָּלָד מָהוּל מִמְּעֵי אִמּוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, וְלָמָּה שׁוֹרְרוֹ יוֹצֵא עִמּוֹ וְהוּא תָּלוּי בְּבִטְנוֹ וְאִמּוֹ חוֹתְכוֹ וּמַה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לָמָּה אֵינוֹ יוֹצֵא מָהוּל, לְפִי שֶׁלֹּא נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַמִּצְוֹת לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְצָרֵף אוֹתָם בָּהֶם. וּלְכָךְ אָמַר דָּוִד, אִמְרַת ה' צְרוּפָה (תהלים יח, לא)."(תנחומא תזריע ה)
המסר של רבי עקיבא הוא זה: למרות שה' יתברך שהוא כמובן כל יכול לעומת בני האדם אשר מוגבלים ביכולותיהם, הוא נתן לנו את הזכות להיות שותפים בשכלול ותיקון העולם, מצד זה מעשי ידי בשר ודם נאים יותר ממעשי הקב"ה. ומכאן תשובה לכל הטענות הירוקות המקדשות את הטבע כמו שהוא בפראותו, תורתנו מלמדת אותנו כיצד להביא את הטבע לקומה גבוהה יותר.
השם מחכה להתעוררות שתבוא מאיתנו.
לידת האדם כשהוא ערל ומצות ברית המילה שניתנה לנו כדי לתקן אותו, לא רק נותנת לנו זכות שותפים בתיקון העולם אלא גם קוראת לנו ליזום את הקשר ביננו לבין השם יתברך. ברית המילה הינה כריתת ברית מצידנו כלפי שמים,היא גם מבטאת את רצוננו לעדן את יצרנו. אף לתקן את חטא אדם הראשון שנמשך אחר תאוותיו.
על דרך הרמז חז"ל אומרים שהאיש רומז להשם יתברך והאשה רומזת לכנסת ישראל. הפסוק אומר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר.(ויקרא יב,ב) למדו מכאן חכמי ישראל שאם את הגאולה יוזם עם ישראל, הרי שזו תהיה גאולה נצחית כזו שאין אחריה גלות. זוהי הגאולה שאנו חווים בתקופתנו גאולה מסוג 'אתערותא דלתתא', עם ישראל התעורר מעצמו מכל קצוות תבל לחזור לארץ השכינה והנבואה ולחדש בה את חייו הלאומיים. את יסוד 'אתערותא דלתתא' המאפיין את גאולתנו אנו רואים גם באופן ההתנהלות שלנו בדורנו. אנו רואים הנהגה שחז"ל דימו אותה לכלב ההולך לפני אדונו וכביכול מוביל אבל בכל פרשת דרכים הוא מביט לראות לאן יפנה בעל הבית. היום יש להנהגה כזו שם יותר מכובד- שלטון דמוקרטי.
יש להבנה זו עוד משמעות חשובה נוספת, לא די שאנו הולכים פעם בארבע שנים לקלפי ובוחרים את ההנהגה של המדינה, שומה עלינו להתפלל עליה יום יום שה' יתן לנבחרי הציבור את כוחות הגבורה והעצות הטובות לקבל את ההחלטות הנכונות לעם ישראל, כי אנו הציבור הרחב אנו מקור הכוח שלהם.
בחזרה לרבי עקיבא, יש להתבונן כיצד רבי עקיבא אומר את דבריו אלו הלא אדם הראשון נולד בכלל מהול, ובחטאו גרם להופעת הערלה, נמצא שהשם ברא את האדם שלם וישר והמשימה שלנו היתה במקורה רק לא להרוס ולקלקל? זה נכון, ויחד עם זאת רוב האנשים נולדים כשהם ערלים כך שבריאתם הפרטית איננה שלמה עדין, וגם ככלל השם השאיר לנו בעולמו די מרחב לשכלל וליפות אותו מעבר למצבו הבראשיתי.
ברית המילה ביום השמיני רומזת לנו לברית המחודשת שיכרות איתנו הקב"ה בהמשך הגאולה. וכמו הברית לתינוק המסירה את ערלתו לצמיתות כך השם יסיר מאיתנו את ערלת לבבנו לצמיתות . אז תחזור האהבה לשרות דין הדוד והרעיה. אז מלך המשיח ינצח על השמינית בכינור של שמונה נימים.
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים. (יחזקאל לו,כד-כח)
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ׃(ויקרא י ב)
למה עושים את ברית המילה דוקא ביום השמיני? יש שיסבירו לנו הסבר רפואי, שביום השמיני רמת גורמי הקרישה בדם הינה הכי גבוהה בחיי האדם, יותר מהימים הראשונים לחיי הילוד וגם יותר מהימים הבאים. אבל אין בזה הסבר למה מי שברא את האדם רצה שנמול את בנינו ביום זה, כי הלא הוא גם זה שקבע שגורמי הקרישה יהיו כך ביום זה. אמנם הסבר זה רק מראה לנו שיש סדר בעולם ויש התאמה בין מצוות השם לבין טבעו של עולם. אבל למה נבחר היום השמיני לכך עוד יש להתבונן.
הנה העולם נברא בשבעה ימים, לכן כשהתורה מדברת על היום השמיני אפשר להבין שהיא רוצה לדבר על היום הראוי להיקרא היום השמיני לבריאת העולם,קרי השלמת בריאת העולם. כך חנוכת המשכן מתוארת בתורה שנעשתה ביום השמיני. ללמדנו שהתורה הינה השלמת בריאת העולם, כי אין העולם שלם בלי חיבור האדם ליוצרו ובלי הוראות היצרן כיצד לחיות כאן בעולם. כך ברית המילה נעשית ביום השמיני, ללמדנו שמעשה הברית מהווה השלמה של בריאת האדם. המהר"ל מפראג בתורת המספרים מסביר שהמספר שמונה מבטא קומה על טבעית, ממילא הברית חושפת קומה על טבעית בעם ישראל, או בשפה אחרת טבע עליון יותר השייך לעם ישראל. גם בעולם המתמטי השמונה כשהוא שוכב מסמל אינסוף.
במדרש תנחומא מובא דיבור מפורסם בין רבי עקיבא לטרונוסרופוס הרשע בדבר מעשיו של מי נאים יותר וכך מסופר: "מַעֲשֶׂה שֶׁשָּׁאַל טוּרְנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע אֶת רַבִּי עֲקִיבָא, אֵיזוֹ מַעֲשִׂים נָאִים, שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. אָמַר לוֹ: שֶׁל בָּשָׂר וָדָם נָאִים. אָמַר לוֹ טוּרְנוּסְרוּפוּס, הֲרֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יָכֹל אָדָם לַעֲשׂוֹת כַּיּוֹצֵא בָּהֶם אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, לֹא תֹּאמַר לִי בְּדָבָר שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַבְּרִיּוֹת שֶׁאֵין שׁוֹלְטִין עָלָיו, אֶלָּא אֱמֹר דְּבָרִים שֶׁהֵם מְצוּיִין בִּבְנֵי אָדָם. אָמַר לוֹ: לָמָּה אַתֶּם מוּלִין. אָמַר לוֹ: אֲנִי הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁעַל דָּבָר זֶה אַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי, וּלְכָךְ הִקְדַּמְתִּי וְאָמַרְתִּי לְךָ, שֶׁמַּעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם נָאִים מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הֵבִיא לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא שִׁבֳּלִים וּגְלֻסְקָאוֹת, אָמַר לוֹ: אֵלּוּ מַעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵלּוּ מַעֲשֶׂה יְדֵי אָדָם. אָמַר לוֹ: אֵין אֵלּוּ נָאִים יוֹתֵר מִן הַשִּׁבֳּלִים אָמַר לוֹ טוּרְנוּסְרוּפוּס, אִם הוּא חָפֵץ בַּמִּילָה, לָמָּה אֵינוֹ יוֹצֵא הַוָּלָד מָהוּל מִמְּעֵי אִמּוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, וְלָמָּה שׁוֹרְרוֹ יוֹצֵא עִמּוֹ וְהוּא תָּלוּי בְּבִטְנוֹ וְאִמּוֹ חוֹתְכוֹ וּמַה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לָמָּה אֵינוֹ יוֹצֵא מָהוּל, לְפִי שֶׁלֹּא נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַמִּצְוֹת לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְצָרֵף אוֹתָם בָּהֶם. וּלְכָךְ אָמַר דָּוִד, אִמְרַת ה' צְרוּפָה (תהלים יח, לא)."(תנחומא תזריע ה)
המסר של רבי עקיבא הוא זה: למרות שה' יתברך שהוא כמובן כל יכול לעומת בני האדם אשר מוגבלים ביכולותיהם, הוא נתן לנו את הזכות להיות שותפים בשכלול ותיקון העולם, מצד זה מעשי ידי בשר ודם נאים יותר ממעשי הקב"ה. ומכאן תשובה לכל הטענות הירוקות המקדשות את הטבע כמו שהוא בפראותו, תורתנו מלמדת אותנו כיצד להביא את הטבע לקומה גבוהה יותר.
השם מחכה להתעוררות שתבוא מאיתנו.
לידת האדם כשהוא ערל ומצות ברית המילה שניתנה לנו כדי לתקן אותו, לא רק נותנת לנו זכות שותפים בתיקון העולם אלא גם קוראת לנו ליזום את הקשר ביננו לבין השם יתברך. ברית המילה הינה כריתת ברית מצידנו כלפי שמים,היא גם מבטאת את רצוננו לעדן את יצרנו. אף לתקן את חטא אדם הראשון שנמשך אחר תאוותיו.
על דרך הרמז חז"ל אומרים שהאיש רומז להשם יתברך והאשה רומזת לכנסת ישראל. הפסוק אומר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר.(ויקרא יב,ב) למדו מכאן חכמי ישראל שאם את הגאולה יוזם עם ישראל, הרי שזו תהיה גאולה נצחית כזו שאין אחריה גלות. זוהי הגאולה שאנו חווים בתקופתנו גאולה מסוג 'אתערותא דלתתא', עם ישראל התעורר מעצמו מכל קצוות תבל לחזור לארץ השכינה והנבואה ולחדש בה את חייו הלאומיים. את יסוד 'אתערותא דלתתא' המאפיין את גאולתנו אנו רואים גם באופן ההתנהלות שלנו בדורנו. אנו רואים הנהגה שחז"ל דימו אותה לכלב ההולך לפני אדונו וכביכול מוביל אבל בכל פרשת דרכים הוא מביט לראות לאן יפנה בעל הבית. היום יש להנהגה כזו שם יותר מכובד- שלטון דמוקרטי.
יש להבנה זו עוד משמעות חשובה נוספת, לא די שאנו הולכים פעם בארבע שנים לקלפי ובוחרים את ההנהגה של המדינה, שומה עלינו להתפלל עליה יום יום שה' יתן לנבחרי הציבור את כוחות הגבורה והעצות הטובות לקבל את ההחלטות הנכונות לעם ישראל, כי אנו הציבור הרחב אנו מקור הכוח שלהם.
בחזרה לרבי עקיבא, יש להתבונן כיצד רבי עקיבא אומר את דבריו אלו הלא אדם הראשון נולד בכלל מהול, ובחטאו גרם להופעת הערלה, נמצא שהשם ברא את האדם שלם וישר והמשימה שלנו היתה במקורה רק לא להרוס ולקלקל? זה נכון, ויחד עם זאת רוב האנשים נולדים כשהם ערלים כך שבריאתם הפרטית איננה שלמה עדין, וגם ככלל השם השאיר לנו בעולמו די מרחב לשכלל וליפות אותו מעבר למצבו הבראשיתי.
ברית המילה ביום השמיני רומזת לנו לברית המחודשת שיכרות איתנו הקב"ה בהמשך הגאולה. וכמו הברית לתינוק המסירה את ערלתו לצמיתות כך השם יסיר מאיתנו את ערלת לבבנו לצמיתות . אז תחזור האהבה לשרות דין הדוד והרעיה. אז מלך המשיח ינצח על השמינית בכינור של שמונה נימים.
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים. (יחזקאל לו,כד-כח)
פרשת תזריע-מצורע התשפ"ו
טומאת יולדת – מדוע היא טמאה, ואילו רמזים טמונים בה?
השאלה מפורסמת ותמוהה: מדוע אישה שילדה והביאה חיים חדשים לעולם נעשית טמאה? ועוד קשה: מה הקשר לטומאת נידה שהפסוק מקשר ביניהן – "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא" (ויקרא יב, ב) – והרי המצב הפוך לכאורה: הנידה איבדה חיים, ואילו היולדת הוסיפה חיים לעולם!
טומאת היולדת – תוצאה ישירה מן הלידה
יש שהסבירו טומאה זו כתוצאה טבעית ובלתי נמנעת של הלידה עצמה, וניתן לבאר זאת בשלושה מימדים:
המימד הגופני
כל ימי ההריון פעלה מערכת גופה של האישה למען שניים: היא וילדה. עם הלידה נפסקת אספקת החיים לעובר – והגוף חש בפתאומיות את הצמצום. משל למה הדבר דומה: לבסיס טירונים הנושא מאות חיילים, שמשסיימים את הטירונות ועוזבים – ההספקה יורדת בבת אחת. כך גם היולדת: יש בה איבוד-חיים בעקבות הלידה, ובכך יש דמיון לטומאת הנידה שאף היא מאבדת חיים במחזורה.
המימד הנפשי
ההריון נותן לאישה משמעות מיוחדת – היא נושאת חיים חדשים בקרבה. דווקא הלידה, שבה היא משלימה את המשימה ומגיעה אל היעד, מותירה בלבה ריק נפשי מסוים. הדבר דומה לחלומות גדולים שאנו מגשימים: עצם ההגשמה משאירה לפעמים חלל בלב. הטומאה היא ביטויו של חלל זה.
המימד הרוחני
כידוע, שלושה שותפים יש באדם – הקב"ה, אביו ואמו (נדה לא ע"א). כל ימי ההריון ליוותה שכינה מיוחדת את האישה ודאגה להתפתחות העובר. משנולד התינוק, יש לו חיים משלו ונשמה אלוהית בקרבו – אך האם איבדה את אותה שכינה מיוחדת שלוותה אותה. היעדרה של השכינה המיוחדת הוא שמתבטא בטומאת היולדת.
ריחוק מקרב – חידוש החביבות
בתלמוד מובאת ברייתא:
הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נִדָּה לְשִׁבְעָה? מִפְּנֵי שֶׁרָגִיל בָּהּ וְקָץ בָּהּ. אָמְרָה תּוֹרָה: "תְּהֵא טְמֵאָה שִׁבְעָה יָמִים", כְּדֵי שֶׁתְּהֵא חֲבִיבָה עַל בַּעְלָהּ כִּשְׁעַת כְּנִיסָתָהּ לַחוּפָּה. (נדה לא ע"ב)
רבי מאיר מבאר: כל ימי ההריון הייתה האישה מותרת לבעלה – שכן בזמן ההריון האישה מחוסרת דמים – וההרגל יצר מאיסה מסוימת. לכן קבעה התורה שלאחר הלידה תהיה האישה טמאה, כדי לחדש את החביבות ביניהם כבשעת החופה.
ומדוע ביולדת נקבה הטומאה כפולה – שבועיים ולא שבוע? עונה ה"עמק דבר":
אם ילדה זכר שהולד מחבבה על בעלה די בפרישה ז' ימים. ונקבה שאינה כן ה"ז מפרישה ממנו שבועים.
טעם נוסף שהובא במפרשים: מכיוון שביום השמיני מלים את התינוק, ביקשה התורה שגם האם תהיה טהורה ושמחה בברית המילה.
החטא הקדמוני – שורש הטומאה
בתלמוד (עירובין ק ע"ב) מובא:
אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: עֶשֶׂר קְלָלוֹת נִתְקַלְּלָה חַוָּה, דִּכְתִיב: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה", אֵלּוּ שְׁנֵי טִפֵּי דָמִים – אַחַת דַּם נִדָּה, וְאַחַת דַּם בְּתוּלִים. "עִצְּבוֹנֵךְ", זֶה צַעַר גִּידּוּל בָּנִים. "וְהֵרוֹנֵךְ", זֶה צַעַר הָעִיבּוּר. "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָּנִים", כְּמַשְׁמָעוֹ…
נמצא שלטומאת היולדת שורשים קדומים ביותר – עוד מן החטא הקדמוני. וכל הדורות וכל הנשים מאז טמאות בעקבותיו.
מבאר הכלי יקר:
לְכָךְ נֶאֱמַר: "וְטָהֲרָה מִמְּקוֹר דָּמֶיהָ", כִּי כָל הַנָּשִׁים צְרִיכִין טָהֳרָה עַל חֵטְא רִאשׁוֹן אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ נִתְפַּשְּׁטָה הַטֻּמְאָה וְהַזֻּהֲמָא בָּעוֹלָם, וְגָרַם לְכָל הַנּוֹלָדִים טֻמְאַת שִׁבְעָה, כִּי אִלּוּ לֹא חָטָא הָאָדָם הָיָה כְּמַלְאַךְ אֱלֹהִים לְמַעְלָה מִן מַעֲרֶכֶת שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי לֶכֶת, וּבְחֶטְאוֹ הוּסַר מִמֶּנּוּ הָרוּחָנִיּוּת וְנָפַל תַּחַת מֶמְשֶׁלֶת הַמַּעֲרֶכֶת, אֲשֶׁר מִצִּדָּם נִמְשְׁכָה הַטֻּמְאָה לָאָדָם, כִּי כָל דָּבָר גַּשְׁמִי נוֹפֵל תַּחַת מִסְפַּר שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי לֶכֶת, וְשִׁבְעָה יְמֵי בְרֵאשִׁית, וְכָל שְׁמִינִי רוּחָנִי כִּי הוּא לְמַעְלָה מִשִּׁבְעָה.
על פי הבנה זו קובע ה"אגרא דכלה" שלעתיד לבוא לא תהיה טומאת יולדת כלל:
וכן לעתיד במהרה בימינו יהיה הרה ויולדת יחדיו, כי תופסק זוהמת הנחש וחלאתה, ממילא לא יהיה שום טומאה בלידה. (אגרא דכלה תזריע ג)
אלא שקישור זה בין טומאת היולדת לחטא אדם הראשון מעלה שאלה נוקבת: מדוע כל הדורות צריכות הנשים לשאת את מחיר החטא הזה?
התשובה היא שנשמות כל הדורות היו כלולות בנשמות אדם וחוה. הקלקול שלהם הוא חלק ממנו גם אנו. החטא הקדמוני גרם לכך שהיצר הרע הפך לשותף במעשינו. וכך כותב ה"כתונת פסים":
שמעתי ממורי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ), ר"ל באותו טוב יש שמץ חטא מצד איזה פנייה וכיוצא וכו', ודברי פי חכם חן. ונודע שאין לך שום מצוה שאינו כלול מז' ימי הבנין, כמו שכתבתי בפרשת שמות בשם מורי (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם וכו'… וז"ש אשה כי תזריע, על ידי חימום וטרחא. וילדה זכר, שהוא מצוה. אך מכל מקום יש בה שמץ חטא, שאין צדיק וכו', לכך וטמאה ז' ימים, בסוד שבע יפול צדיק וקם.
שבעת ימי הטומאה אינם עונש – הם ימי תיקון וניקוי. מעשה גדול נעשה כאן, נשמה טובה ירדה לעולם; אך מכיוון שהיצר הרע היה מעורב גם בו, נדרשים שבעת ימי הבנין לזיקוק ולהשלמה.
טומאת היולדת בדרך הרמז – עבודת האדם
לאחר שראינו כי לטומאת היולדת שורשים קדומים, ותכלית ימי הטומאה היא ניקוי מזוהמת הנחש, אנו למדים מכאן שתהליך זה מלווה אותנו בחיים בכל מיני מצבים. במיוחד כשאנו עושים מעשה טוב ומתקרבים אל ה', אנו חווים לפעמים ריחוק והסתר – וזה עצמו נועד לעזור לנו לברר ולנקות את מעשינו הטובים.
כך כותב ה"מי השילוח":
בתחילה כשאדם מתחיל להתקרב עצמו להש"י, אז מסתיר הש"י אורו ממנו כדי לברר תשוקתו, עד שנשבר לבו שמכיר את חסרונו, עד שזוכה עי"ז שהש"י מגלה לו ד"ת יותר ויותר מכפי תשוקתו, שהקב"ה נותן לו מלא עומסו.
ומוסיף ה"מי השילוח" ומיישם יסוד זה לעבודת התפילה:
כן הוא תפלת האדם לפני הש"י, כי תחילתה נצמחת מן מאורעת הגוף בעוה"ז שהיה בתפיסה ובשכל קטן למאוד, שע"י שהוא מצמצם עצמו בהנאות ותענוגים בעוה"ז פועל אצל הש"י שנותן לו חיים לעולמי עד, וזה פירוש אשה כי תזריע, התפלה יכונה בשם זריעה, כי כמו שהזורע דומה למאבד מה שיש לו, רק שמצפה שישיג אח"כ הרבה עבור המעט שהפריש לזרע, כן וילדה זכר שעל ידי התפלה יזכה שיתן לו הש"י ישועה שהוא חיי עולם בלי הפסק, וטמאה שבעת ימים היינו מפני שתפלתו היתה בגוון ממאורעות הגוף בעוה"ז הדומה למשל הנ"ל.
כך אם כן, בכל מעשה טוב ובכל תפילה שלנו אל ה' יש עדיין רכיבים של עולם הזה – מצד קטנותנו, הנאותינו ותענוגינו. ולכן ה' יוצר לנו ריחוק והסתר זמניים, כדי שנתנקה מרכיבים אלו ונזכה לחיי עולם זכים ומטוהרים.
הרמז לכלל ישראל – לידה, טהרה וגאולה
תורתנו הקדושה מדברת אלינו ברבדים שונים. מתחת לפשט ההלכות עוברים מסרים עמוקים יותר: האישה רומזת לעם ישראל, והאיש – לקב"ה. לפי השוואה זו, מה מלמדת אותנו טומאת היולדת ברמה הלאומית?
הלידה הראשונה בתולדות עם ישראל הייתה יציאת מצרים. לאחריה עבר העם שבעה שבועות – שבעה כפול שבעה ימי בנין – ובהם ניקה את עצמו, בדומה לשבעת ימי טומאת האישה. מבאר ה"דברי אמת" (פרשת תזריע) שיציאת מצרים הייתה לידה שבאה מה' לבד – "לולא שה' הוציאנו הרי אנו ובנינו משועבדים" – ואילו הגאולה שאנו מהלכים בתוכה באה בהתעוררות מלמטה, בהתעוררות עם ישראל עצמו. ולכך מעלה גדולה: על גאולת מצרים אמרו ישראל שירת הים, ואילו על גאולה זו נאמר שיר חדש.
בכל אופן, גם בגאולה הנוכחית עלינו לזהות את החסרונות שבשבע המידות ולתקנם. והיום השמיני ללידה רומז לברית החדשה שיכרות עמנו ה' בהמשך הגאולה.
שבוע שבן דוד בא בו – רמז האור החיים
האור החיים הקדוש (ויקרא יב, ב) רואה בשבעת ימי טומאת היולדת רמז לשבע שנות התגלות המשיח:
וְאָמְרוֹ וְטָמְאָה וְגוֹ׳, כָּאן רָמַז תִּקּוּן אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה ה׳ לְהַשִּׂיג בְּחִינַת הַזָּכָר, כִּי שֶׁבַע שָׁנִים יְכוֹנֵן חֶבְלֵי מָשִׁיחַ, כְּאָמְרָם (סנהדרין צז.) זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שָׁבוּעַ שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא וְכוּ׳ לְיַסְּרָם וּלְזַקְּקָם, וְהוּא אָמְרוֹ "וְטָמְאָה" – יִחֵס הַיִּסּוּר לִבְחִינַת הַטֻּמְאָה כִּי הוּא הַטָּמֵא הוּא הַמְיַסֵּר, וְאָמַר שִׁבְעַת יָמִים – פֵּרוּשׁ שֶׁבַע שָׁנִים, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (כתובות נז:) "תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר" וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "יָמִים" – שָׁנָה. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וְגוֹ׳ – פֵּרוּשׁ שֶׁאַחַר עֲבוֹר שֶׁבַע שָׁנִים בְּהַתְחָלַת יוֹם הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, כִּי אָז יַעֲבִיר ה׳ בְּחִינַת הָעָרְלָה מֵהָעוֹלָם, דִּכְתִיב: "וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ", וְזֶה יִהְיֶה בְּשָׁנָה שְׁמִינִית, וְיָדוּעַ הוּא בְּחִינַת הָעָרְלָה שֶׁהִיא הַקְּלִפָּה.
שבעת ימי הטומאה הם אפוא שבע שנות חבלי משיח – שנות יסורים וזיקוק. והיום השמיני – שנת הגאולה השמינית – הוא היום שבו יעביר ה' את רוח הטומאה מן הארץ ותחל תקופת הקדושה השלמה.
מסר לדורנו
טומאת היולדת מלמדת אותנו שאפילו הרגעים הגדולים ביותר – לידת חיים חדשים, גאולה לאומית, התקרבות אל הקב"ה – עוברים דרך תהליך של ניקוי ותיקון. הריחוק הזמני אינו עונש אלא הכנה לטהרה עמוקה יותר. בדורנו, שבו אנו חווים את חבלי הגאולה מקרוב, קוראים אלינו הדברים לסבלנות ולאמונה: גם כאשר אנו חשים הסתר פנים, גם כאשר הדרך כואבת – אנו בעיצומו של תהליך הזיקוק שבסופו יבוא היום השמיני, יום הטהרה והגאולה השלמה.
טומאת יולדת – מדוע היא טמאה, ואילו רמזים טמונים בה?
השאלה מפורסמת ותמוהה: מדוע אישה שילדה והביאה חיים חדשים לעולם נעשית טמאה? ועוד קשה: מה הקשר לטומאת נידה שהפסוק מקשר ביניהן – "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא" (ויקרא יב, ב) – והרי המצב הפוך לכאורה: הנידה איבדה חיים, ואילו היולדת הוסיפה חיים לעולם!
טומאת היולדת – תוצאה ישירה מן הלידה
יש שהסבירו טומאה זו כתוצאה טבעית ובלתי נמנעת של הלידה עצמה, וניתן לבאר זאת בשלושה מימדים:
המימד הגופני
כל ימי ההריון פעלה מערכת גופה של האישה למען שניים: היא וילדה. עם הלידה נפסקת אספקת החיים לעובר – והגוף חש בפתאומיות את הצמצום. משל למה הדבר דומה: לבסיס טירונים הנושא מאות חיילים, שמשסיימים את הטירונות ועוזבים – ההספקה יורדת בבת אחת. כך גם היולדת: יש בה איבוד-חיים בעקבות הלידה, ובכך יש דמיון לטומאת הנידה שאף היא מאבדת חיים במחזורה.
המימד הנפשי
ההריון נותן לאישה משמעות מיוחדת – היא נושאת חיים חדשים בקרבה. דווקא הלידה, שבה היא משלימה את המשימה ומגיעה אל היעד, מותירה בלבה ריק נפשי מסוים. הדבר דומה לחלומות גדולים שאנו מגשימים: עצם ההגשמה משאירה לפעמים חלל בלב. הטומאה היא ביטויו של חלל זה.
המימד הרוחני
כידוע, שלושה שותפים יש באדם – הקב"ה, אביו ואמו (נדה לא ע"א). כל ימי ההריון ליוותה שכינה מיוחדת את האישה ודאגה להתפתחות העובר. משנולד התינוק, יש לו חיים משלו ונשמה אלוהית בקרבו – אך האם איבדה את אותה שכינה מיוחדת שלוותה אותה. היעדרה של השכינה המיוחדת הוא שמתבטא בטומאת היולדת.
ריחוק מקרב – חידוש החביבות
בתלמוד מובאת ברייתא:
הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נִדָּה לְשִׁבְעָה? מִפְּנֵי שֶׁרָגִיל בָּהּ וְקָץ בָּהּ. אָמְרָה תּוֹרָה: "תְּהֵא טְמֵאָה שִׁבְעָה יָמִים", כְּדֵי שֶׁתְּהֵא חֲבִיבָה עַל בַּעְלָהּ כִּשְׁעַת כְּנִיסָתָהּ לַחוּפָּה. (נדה לא ע"ב)
רבי מאיר מבאר: כל ימי ההריון הייתה האישה מותרת לבעלה – שכן בזמן ההריון האישה מחוסרת דמים – וההרגל יצר מאיסה מסוימת. לכן קבעה התורה שלאחר הלידה תהיה האישה טמאה, כדי לחדש את החביבות ביניהם כבשעת החופה.
ומדוע ביולדת נקבה הטומאה כפולה – שבועיים ולא שבוע? עונה ה"עמק דבר":
אם ילדה זכר שהולד מחבבה על בעלה די בפרישה ז' ימים. ונקבה שאינה כן ה"ז מפרישה ממנו שבועים.
טעם נוסף שהובא במפרשים: מכיוון שביום השמיני מלים את התינוק, ביקשה התורה שגם האם תהיה טהורה ושמחה בברית המילה.
החטא הקדמוני – שורש הטומאה
בתלמוד (עירובין ק ע"ב) מובא:
אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: עֶשֶׂר קְלָלוֹת נִתְקַלְּלָה חַוָּה, דִּכְתִיב: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה", אֵלּוּ שְׁנֵי טִפֵּי דָמִים – אַחַת דַּם נִדָּה, וְאַחַת דַּם בְּתוּלִים. "עִצְּבוֹנֵךְ", זֶה צַעַר גִּידּוּל בָּנִים. "וְהֵרוֹנֵךְ", זֶה צַעַר הָעִיבּוּר. "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָּנִים", כְּמַשְׁמָעוֹ…
נמצא שלטומאת היולדת שורשים קדומים ביותר – עוד מן החטא הקדמוני. וכל הדורות וכל הנשים מאז טמאות בעקבותיו.
מבאר הכלי יקר:
לְכָךְ נֶאֱמַר: "וְטָהֲרָה מִמְּקוֹר דָּמֶיהָ", כִּי כָל הַנָּשִׁים צְרִיכִין טָהֳרָה עַל חֵטְא רִאשׁוֹן אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ נִתְפַּשְּׁטָה הַטֻּמְאָה וְהַזֻּהֲמָא בָּעוֹלָם, וְגָרַם לְכָל הַנּוֹלָדִים טֻמְאַת שִׁבְעָה, כִּי אִלּוּ לֹא חָטָא הָאָדָם הָיָה כְּמַלְאַךְ אֱלֹהִים לְמַעְלָה מִן מַעֲרֶכֶת שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי לֶכֶת, וּבְחֶטְאוֹ הוּסַר מִמֶּנּוּ הָרוּחָנִיּוּת וְנָפַל תַּחַת מֶמְשֶׁלֶת הַמַּעֲרֶכֶת, אֲשֶׁר מִצִּדָּם נִמְשְׁכָה הַטֻּמְאָה לָאָדָם, כִּי כָל דָּבָר גַּשְׁמִי נוֹפֵל תַּחַת מִסְפַּר שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי לֶכֶת, וְשִׁבְעָה יְמֵי בְרֵאשִׁית, וְכָל שְׁמִינִי רוּחָנִי כִּי הוּא לְמַעְלָה מִשִּׁבְעָה.
על פי הבנה זו קובע ה"אגרא דכלה" שלעתיד לבוא לא תהיה טומאת יולדת כלל:
וכן לעתיד במהרה בימינו יהיה הרה ויולדת יחדיו, כי תופסק זוהמת הנחש וחלאתה, ממילא לא יהיה שום טומאה בלידה. (אגרא דכלה תזריע ג)
אלא שקישור זה בין טומאת היולדת לחטא אדם הראשון מעלה שאלה נוקבת: מדוע כל הדורות צריכות הנשים לשאת את מחיר החטא הזה?
התשובה היא שנשמות כל הדורות היו כלולות בנשמות אדם וחוה. הקלקול שלהם הוא חלק ממנו גם אנו. החטא הקדמוני גרם לכך שהיצר הרע הפך לשותף במעשינו. וכך כותב ה"כתונת פסים":
שמעתי ממורי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ), ר"ל באותו טוב יש שמץ חטא מצד איזה פנייה וכיוצא וכו', ודברי פי חכם חן. ונודע שאין לך שום מצוה שאינו כלול מז' ימי הבנין, כמו שכתבתי בפרשת שמות בשם מורי (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם וכו'… וז"ש אשה כי תזריע, על ידי חימום וטרחא. וילדה זכר, שהוא מצוה. אך מכל מקום יש בה שמץ חטא, שאין צדיק וכו', לכך וטמאה ז' ימים, בסוד שבע יפול צדיק וקם.
שבעת ימי הטומאה אינם עונש – הם ימי תיקון וניקוי. מעשה גדול נעשה כאן, נשמה טובה ירדה לעולם; אך מכיוון שהיצר הרע היה מעורב גם בו, נדרשים שבעת ימי הבנין לזיקוק ולהשלמה.
טומאת היולדת בדרך הרמז – עבודת האדם
לאחר שראינו כי לטומאת היולדת שורשים קדומים, ותכלית ימי הטומאה היא ניקוי מזוהמת הנחש, אנו למדים מכאן שתהליך זה מלווה אותנו בחיים בכל מיני מצבים. במיוחד כשאנו עושים מעשה טוב ומתקרבים אל ה', אנו חווים לפעמים ריחוק והסתר – וזה עצמו נועד לעזור לנו לברר ולנקות את מעשינו הטובים.
כך כותב ה"מי השילוח":
בתחילה כשאדם מתחיל להתקרב עצמו להש"י, אז מסתיר הש"י אורו ממנו כדי לברר תשוקתו, עד שנשבר לבו שמכיר את חסרונו, עד שזוכה עי"ז שהש"י מגלה לו ד"ת יותר ויותר מכפי תשוקתו, שהקב"ה נותן לו מלא עומסו.
ומוסיף ה"מי השילוח" ומיישם יסוד זה לעבודת התפילה:
כן הוא תפלת האדם לפני הש"י, כי תחילתה נצמחת מן מאורעת הגוף בעוה"ז שהיה בתפיסה ובשכל קטן למאוד, שע"י שהוא מצמצם עצמו בהנאות ותענוגים בעוה"ז פועל אצל הש"י שנותן לו חיים לעולמי עד, וזה פירוש אשה כי תזריע, התפלה יכונה בשם זריעה, כי כמו שהזורע דומה למאבד מה שיש לו, רק שמצפה שישיג אח"כ הרבה עבור המעט שהפריש לזרע, כן וילדה זכר שעל ידי התפלה יזכה שיתן לו הש"י ישועה שהוא חיי עולם בלי הפסק, וטמאה שבעת ימים היינו מפני שתפלתו היתה בגוון ממאורעות הגוף בעוה"ז הדומה למשל הנ"ל.
כך אם כן, בכל מעשה טוב ובכל תפילה שלנו אל ה' יש עדיין רכיבים של עולם הזה – מצד קטנותנו, הנאותינו ותענוגינו. ולכן ה' יוצר לנו ריחוק והסתר זמניים, כדי שנתנקה מרכיבים אלו ונזכה לחיי עולם זכים ומטוהרים.
הרמז לכלל ישראל – לידה, טהרה וגאולה
תורתנו הקדושה מדברת אלינו ברבדים שונים. מתחת לפשט ההלכות עוברים מסרים עמוקים יותר: האישה רומזת לעם ישראל, והאיש – לקב"ה. לפי השוואה זו, מה מלמדת אותנו טומאת היולדת ברמה הלאומית?
הלידה הראשונה בתולדות עם ישראל הייתה יציאת מצרים. לאחריה עבר העם שבעה שבועות – שבעה כפול שבעה ימי בנין – ובהם ניקה את עצמו, בדומה לשבעת ימי טומאת האישה. מבאר ה"דברי אמת" (פרשת תזריע) שיציאת מצרים הייתה לידה שבאה מה' לבד – "לולא שה' הוציאנו הרי אנו ובנינו משועבדים" – ואילו הגאולה שאנו מהלכים בתוכה באה בהתעוררות מלמטה, בהתעוררות עם ישראל עצמו. ולכך מעלה גדולה: על גאולת מצרים אמרו ישראל שירת הים, ואילו על גאולה זו נאמר שיר חדש.
בכל אופן, גם בגאולה הנוכחית עלינו לזהות את החסרונות שבשבע המידות ולתקנם. והיום השמיני ללידה רומז לברית החדשה שיכרות עמנו ה' בהמשך הגאולה.
שבוע שבן דוד בא בו – רמז האור החיים
האור החיים הקדוש (ויקרא יב, ב) רואה בשבעת ימי טומאת היולדת רמז לשבע שנות התגלות המשיח:
וְאָמְרוֹ וְטָמְאָה וְגוֹ׳, כָּאן רָמַז תִּקּוּן אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה ה׳ לְהַשִּׂיג בְּחִינַת הַזָּכָר, כִּי שֶׁבַע שָׁנִים יְכוֹנֵן חֶבְלֵי מָשִׁיחַ, כְּאָמְרָם (סנהדרין צז.) זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שָׁבוּעַ שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא וְכוּ׳ לְיַסְּרָם וּלְזַקְּקָם, וְהוּא אָמְרוֹ "וְטָמְאָה" – יִחֵס הַיִּסּוּר לִבְחִינַת הַטֻּמְאָה כִּי הוּא הַטָּמֵא הוּא הַמְיַסֵּר, וְאָמַר שִׁבְעַת יָמִים – פֵּרוּשׁ שֶׁבַע שָׁנִים, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (כתובות נז:) "תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר" וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "יָמִים" – שָׁנָה. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וְגוֹ׳ – פֵּרוּשׁ שֶׁאַחַר עֲבוֹר שֶׁבַע שָׁנִים בְּהַתְחָלַת יוֹם הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, כִּי אָז יַעֲבִיר ה׳ בְּחִינַת הָעָרְלָה מֵהָעוֹלָם, דִּכְתִיב: "וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ", וְזֶה יִהְיֶה בְּשָׁנָה שְׁמִינִית, וְיָדוּעַ הוּא בְּחִינַת הָעָרְלָה שֶׁהִיא הַקְּלִפָּה.
שבעת ימי הטומאה הם אפוא שבע שנות חבלי משיח – שנות יסורים וזיקוק. והיום השמיני – שנת הגאולה השמינית – הוא היום שבו יעביר ה' את רוח הטומאה מן הארץ ותחל תקופת הקדושה השלמה.
מסר לדורנו
טומאת היולדת מלמדת אותנו שאפילו הרגעים הגדולים ביותר – לידת חיים חדשים, גאולה לאומית, התקרבות אל הקב"ה – עוברים דרך תהליך של ניקוי ותיקון. הריחוק הזמני אינו עונש אלא הכנה לטהרה עמוקה יותר. בדורנו, שבו אנו חווים את חבלי הגאולה מקרוב, קוראים אלינו הדברים לסבלנות ולאמונה: גם כאשר אנו חשים הסתר פנים, גם כאשר הדרך כואבת – אנו בעיצומו של תהליך הזיקוק שבסופו יבוא היום השמיני, יום הטהרה והגאולה השלמה.
053-525-3443 |
מייל: serge.fogiel@gmail.com |
פוגל סרז' |